איתם טובול. צילום: יואב דודקביץ'

למה ירושלים?
"כמעט כל תעשיית העיצוב נמצאת בתל אביב, מה שגורם לסטודיו שלי ליהנות מהשראה רב־ממדית, אנושית ועל זמנית. זה עוזר לי להתמחות בדקויות שירושלים מציעה, וגם גורם לעבוד במעין בועה שמאפשרת חופש פעולה גדול".

עם איזו דמות ירושלמית היית יושב לדרינק?
"הנרי פרידלנדר, מעצב וטיפוגרף שפעל בעיר בשנות ה־50. בין השאר הוא עיצב את הגופן 'הדסה', שאהוב עלי מאוד. הוא גם עמד בראש המחלקה לדפוס במכללת הדסה, המחלקה שבה גם אני למדתי, שאיננה קיימת עוד".

המקום הסודי שלי?
"אני אוהב לגלות כל פעם מקום סודי חדש. לאחרונה גילינו מחדש את הר הרצל, שעד כמה שנשמע מוזר - הוא אחלה לוקיישן לפיקניק שקט (באזורים שמותר ומכבד כמובן)".

הדבר הכי משוגע שעשית כאן?
"הקמתי את 'רשות הקמעות', שכוללת בין היתר קמע לקיצור תורים, קמע להגנה מפני שתיקות מביכות ואחד לשמירה מפני דו"חות. זה פרויקט שילוט אומנותי אשר (שרידיו) תלויים ברחבי השוק וברחוב הלל".

מה הכי גרוע כאן?
"שכל דבר הכי קטן הופך למסמן משהו גדול מדי. למשל אם נסגרת מסעדה שהיתה פתוחה בשבת, אז אין חילונים יותר בעיר וזה סוף עידן. תופעת ההספד העצמי הזאת מוכפלת כשמוסיפים את אופן הסיקור של התקשורת, שלדעתי לא הכי מבינה אותנו".

אז מה הלאה?
"אני רוצה לקוות שרוב ירושלים תהיה עם עוד כמה קומות לכל בניין, שלא תתפשט אלא תצופף, ובכללי שהמרקם האורבאני ילך ויתעצם".