מזרחי בביתו השבוע. התרגל לשכונה. צילום: רפי קוץ'

נראה ששום דבר לא יוריד את החיוך מפניו של ישי מזרחי. לא העובדה שכבר כמעט 40 שנה הוא נאבק בסטיגמות ובהערות מצד הקהל הירושלמי הקשה על נטיותיו המיניות. לא החיים כחילוני בלב ליבו של אחד ממעוזי החרדים בעיר. וגם לא מחלת הסרטן, שהתגלתה בגופו לפני מספר שנים ושלחה אותו לאינספור ניתוחים וטיפולים. "הפכתי להיות המנטור של המחלקה ההמטולוגית בשערי צדק", הוא מספר השבוע, בחיוך כמובן. "הרצון לחזור לשגרה הצבעונית שאני חי בה מחזק אותי".

"אכלנו הרבה חרא"

מזרחי (55) גדל בשכונת גאולה. "זה היה עוד כשרוב התושבים היו חילונים או מסורתיים", הוא נזכר. "הגבול בינינו לבין החרדים היה כיכר השבת. כולנו הלכנו לבית הספר היחיד באזור - של תנועת בני עקיבא ברחוב שטראוס".

שם, כשהוא בן 14 בלבד, גילה מזרחי את המשיכה שלו לגברים. "היו לי שתי 'חבורות', האחת של סטרייטים והשנייה של גייז", הוא מספר. "אלה היו זמנים שלאף אחד לא היה מושג מה זה להיות הומו, לפחות לא בירושלים. היו לי חברים שחטפו מכות מההורים שהתקשו להשלים עם 'רוע הגזירה'. אחרים 'זכו' לנידוי מהסביבה הקרובה".

לדבריו של מזרחי, מה שהנוער עבר אז שום ילד מהקהילה הגאה לא יחווה היום. "אכלנו הרבה חרא", הוא מספר בכאב. "לפעמים המשטרה היו רודפים אחרינו. כנראה כי הם לא הבינו מה הקטע שלנו. היום זה אחרת. יש מידע, כתף תומכת. כל מי שרוצה מוצא הכול באינטרנט. אני והחברים שלי היינו צריכים לחפש תמיכה. אני זוכר שהיתה ברדיו תוכנית לילה שהיו מדברים על זה, אבל מעבר לזה לא היתה שום אינפורמציה".

את המפלט מזרחי היה מוצא בתל אביב. "מבחינתנו היא היתה עיר החטאים ולמעשה המקום היחיד בארץ שאתה יכול ללכת ולהרגיש בטוח בזהות המינית שלך בלי שאף אחד ידע", הוא מספר. "בירושלים מקום הבילוי היחיד בשבילנו היה גן העצמאות.

"המזל הגדול שלי שההורים שלי הכילו אותי בתקופה שלגייז לא היתה שום לגיטימציה, בטח בארץ ובירושלים בפרט".

גיי לצד רבנים

כשהוא יושב במרכז סלון ביתו בגאולה, שעמוס ברהיטים ובפריטי יודאיקה שאסף במהלך השנים, מזרחי משחזר את החיים מחוץ לארון בירושלים של פעם. הוא יושב על כורסת עור שמולה מסך טלוויזיה רחב. לדבריו, בסופי שבוע הווילונות בביתו מוגפים בדרך כלל. "אני מודע לכך שאני לא חרדי שמתגורר בשכונה חרדית", הוא אומר בחיוך. "אולי לא כולם יאהבו את הקטע שאני רואה טלוויזיה בשבתות".

מזרחי. צילום: רפי קוץ'

לדבריו הגפת התריסים נובעת מכבוד, אך גם מאיזה פחד או חשש. "חלק מהשכנים ברחוב הם רבנים ודיינים בעדה החרדית ואפילו מנטורי קרתא, כאלה שביומיום תמצא אותם בהפגנות בכיכר השבת", הוא אומר.

"אתה חושב שיש להם בעיה עם איך שאני נראה או עם מי שאני? ממש לא. חלקם בכלל גדלו איתי בשכונה, שיחקנו ביחד חילונים וחרדים, רבנו כשצריך. את זה אף אחד לא יכול לקחת לי או לערער על החיבור הרגשי שיש לי פה לשכונה".

למרות האידיליה המצטיירת מדבריו, מזרחי מודה שלא הכול ורוד.

"יש פה שכנים שקוראים לי 'ההומו מקומה 2'", הוא אומר. "זה בגלל איזה סכסוך קטן. אז יום אחד ירדתי אל אותם שכנים והבהרתי להם: 'תיזהרו שההומו מקומה 2 בסוף לא יז*** אתכם'. אני לא רואה בזה איזו הקנטה או משהו שצריך להתבייש בו. אני הומו גאה ומשתדל לכבד כל אדם עם האמונה שלו".

מגאולה -  לניו יורק

מזרחי ממשיך לספר את סיפור חייו. "לפני הצבא רציתי להתנדב בקיבוץ בצפון במסגרת הנח"ל, אבל אז החבורה שהגיעה איתי חשדה שאני גיי", הוא מספר. "הם החליטו לעשות לי אמבוש בגן העצמאות וראו אותי מסתובב שם, וכך החלום להתנדב בקיבוץ התאדה כי הם לא רצו לישון באותו חדר עם מישהו שהוא הומו". 

מזרחי התגייס בסופו של דבר לחיל האוויר. "החלטתי שאני לא מספר לאף אחד על הנטייה המינית שלי", הוא אומר. "שירתתי בבסיס עובדה עם הקמתו. הייתי אחראי על הקולנוע ועל הסרטים בבסיס ורק כשיצאתי משם היה מתפנה לי זמן לאהבות האמיתיות שלי ולבילויים".

עם סיום השירות הוא החליט לטוס לטיול לארצות הברית, שהתארך הרבה יותר מכפי שחשב.

"התכנון המקורי היה להיות שם 28 יום. איכשהו זה הפך ל־28 שנים", הוא מספר. "בשונה מישראל, שם אף אחד לא מתערב לך בחיים".

פתאום סרטן

בשלב מסוים החליט מזרחי לעזוב את ארצות הברית ולחזור הביתה. "הכול היה טוב, אבל עם השנים הגעגועים לארץ ותחושת הזרות הובילו אותי לחזור", הוא משחזר.

וכך, בשנת 2012 כשהוא בן 49 מצא עצמו מזרחי שוב בשכונת גאולה. "זה היה אחרי שאבי הלך לעולמו והחלטתי להתמקם בחזרה בבית הוריי", הוא מספר. "בהתחלה היו לי חששות ופחדים, אבל החיים בארץ הפתיעו אותי לטובה. המדינה התקדמה לא פחות מארצות הברית בכל המישורים, ואם נתייחס רגע לדרישות של הקהילה הלהט"בית - בשנים האחרונות ישראל עשתה קפיצת מדרגה סופר דרמטית בכל נושא הזכויות. אם היום מישהו יעיז לתקוף מישהו על רקע השתייכותו לקהילה זה מיד מגיע לחדשות. אי אפשר היום להתעסק איתנו".

אלא שלמרות האופוריה מזרחי לא הספיק להתאקלם - ובבת אחת נפלה עליו מכה קשה. "גילו אצלי לימפומה בצוואר (לימפומה היא סרטן של בלוטות הלימפה; ש"ה)", הוא אומר. "פתאום אני מוצא את עצמי מגיע לבד לבית החולים שערי צדק, עובר ניתוחים וטיפולים כימותרפיים. לא הייתי מוכן לזה".

הרופאים נתנו לו סיכוי של 20 אחוז לחיות. "אמרתי לעצמי: 'יאללה, עוד מכה'", הוא מספר. "לכימותרפיה היו תופעות לוואי קשות - כמעט איבדתי את הראייה, גילו לי בעיות בלב, ופעם אחת גם עשו לי החייאה והחזירו אותי לחיים. למרות שהם שברו לי שיניים ותשע צלעות אני מודה להם על כך", הוא אומר עם חיוך גדול.

"המחר לא מדאיג אותי"

בתחילת המאבק שלו בסרטן מזרחי בקושי הצליח להרים את הראש. "הסתובבתי כמו הומלס בבית החולים", הוא משחזר. "לא היה אכפת לי איך נראיתי. העולם נחרב".

אלא שאז החליט מזרחי לשנות גישה. הוא חזר לדאוג למראה שלו, חזר לחשוב בצורה אופטימית - ובעיקר חזר לחייך. "לא מזמן ניגשה אם של חולה לרופא שלי ושאלה אותו: 'איזה טיפול מקבל ישי שאנחנו לא מקבלים?'", הוא אומר. "זה מראה שמשהו השתנה. ואתה יודע מה הרופא שלי עונה להם? הוא אומר שיש אנשים שנכנסים לחדר של הרופא ויוצאים עם ההודעה שהם חולי סרטן ונכנסים מיד לתפקיד החולה. לטענתו אני, בתודעה, עדיין לא נכנסתי לחדר של הרופא, אני מאמין שאני לא חולה. זה דורש הרבה תעצומות נפש".

מזרחי ממשיך להציג את ה'תרופה' שלו. "לא מזמן, בפגישה עם הרופא שלי הוא הודיע שהמחלה לא הולכת לשום מקום ואפילו לא דועכת", הוא נזכר. "עניתי לו: 'דוקטור, כל זמן שאתה מחזיק אותי ככה, נראה ככה ועם תחושה בריאה - המחר לא מדאיג אותי'".

הפך לכוכב המחלקה

ההתמודדות יוצאת הדופן של מזרחי עם הסרטן לא נעלמה מעיני הצוות הרפואי בשערי צדק, והוא הפך אותו למנטור של המחלקה ההמוטולוגית. "עם הזמן נרתמתי למפגשים עם חולים והמשפחות כדי להסביר איך אני מתמודד עם המחלה", הוא מספר. "זה שאני הומו וכל הבלגן החיובי שאני משדר הפכו אותי לכוכב המחלקה. בעיניי 20% מהמחלה זה ההשלכות והפגיעה הנפשית. אם מדלגים על זה - הסיכויים להבריא עולים בהרבה.

"אני רואה את השבר הזה שעוברים כל כך הרבה אנשים וזה מפרק אותי. בנאדם צעיר, שעובד בעבודה מסודרת וחי חיי משפחה, בקושי הספיק ליהנות מהפירות של העץ שהוא שתל - ופתאום חרב עליו עולמו. הבנתי שאני יכול לעזור לאנשים. עם הזמן הפכתי לסוג של ליצן החצר של המחלקה. עד היום אני לא מבין איך כל הצוות, כולל ראשי מחלקות ואפילו ההנהלה, נרתמו בשבילי והתמסרו לטיפול בי".

להיות גאה וחולה סרטן

בתקופה שהמחלה היתה בשיאה מזרחי מעיד על עצמו שהוא היה מפורק. דווקא אז הגיעה עזרה מכיוון מפתיע. "באותה תקופה היה לי חבר ערבי ממזרח ירושלים שפשוט טיפל בי ברגעים הכי קשים", הוא נזכר בחיוך. "זה אחד האנשים שאשכרה הצילו לי את החיים, ועל זה יש לי הכרת הטוב אליו לכל החיים".

הצורך לשדר 'עסקים כרגיל' העסיק את מזרחי במהלך המאבק במחלה. "למרות הסרטן רציתי להראות שאני עדיין נמצא בשוק, שזה סופר חשוב אצל ההומואים", הוא אינו מפחד להצהיר. "זה הוביל אותי פעם אחת להגיע לפאב, רגע אחרי עוד טיפול כימו. שמתי קצת מייק־אפ, סידרתי גבות שנעלמו לי, והגעתי לשם. פתאום התחלתי להקיא את הנשמה. כולם חשבו ששתיתי יותר מדי. אף אחד לא יודע שאני אחרי פאקינג טיפול".

הרצון הזה לחזור לשגרה הצבעונית החזיק את מזרחי מעל המים. "גם אם קשה זה חיזק אותי", הוא מסכם.

"פה לא תל אביב"

ביום חמישי הקרוב יתקיים מצעד הגאווה בעיר. למזרחי יש הרבה מה להגיד על הצעדה הזאת - ועל רצח שירה בנקי שזעזע את העיר. "כששמעתי שהיא נרצחה הבנתי שני דברים", הוא אומר.

 "אני, כמי שמכיר את המגזר החרדי, יודע שרק הקיצונים יכולים לעשות מעשה כזה נתעב. כל השאר יכולים לחסום כבישים, לצעוק, אבל לא לרצוח. לכן זה לא באמת מרתיע אותי או אמור לגרום לי להסתתר.

"מצד שני, צריך לזכור שישראל מדינה מסורתית וירושלים זו עיר עוד יותר דתית, וצריך לראות את המציאות שיש באמת אוכלוסיות בעיר שזה מפריע להן. זו לא איזו הקצנה, הם באמת לא אוהבים את המצעד ואת מה שהוא מייצג וצריך להתמודד עם זה בהרבה רגישות וחוכמה. ירושלים היא עיר דתית והיא תישאר כזו. קשה לי להאמין שנהפוך לשוודיה. אני אוהב ללכת למצעד בתל אביב כי זו מסיבה, פסטיבל. לטעמי כל המצעד בירושלים נהפך בכלל לקרב פוליטי. חברי המועצה החרדים התנגדו אליו, אז בצד השני, הפלורליסטי יותר, טיפסו על עץ יותר גבוה ודאגו שהוא יתקיים בכל שנה.

"צריך להודות על האמת - בשונה מהעבר, הקהילה הגאה בירושלים יכולה להרגיש בטוחה להסתובב ברחובות העיר. אני כמובן לא מדבר על מאה שערים, אבל יש מספיק מקומות בילוי ומועדונים שגייז לא חוששים להיות מי שהם ואף אחד לא מרים גבה. עם זאת ירושלים לא תהפוך לעולם לתל אביב, ואת זה צריך לדעת כל מי שרוצה לנהל פה את העיר".