רב"ט נפתלי אורטנברג. צילום: באדיבות דובר צה"ל

סיפור החיים של רב"ט נפתלי אורטנברג בן ה-21 מירושלים מזכיר פאזל ענק, שבמבט ראשון לא בהכרח מבינים איך החלקים בו מתחברים. כדי לעקוב אחרי סיפורו של מדריך האוכלוסייה לשעת חירום, צריך לחזור להתחלה - לאפריקה.

אביו, יליד בנין שבאפריקה, ואמו האוקראינית, הכירו במסגרת לימודי רפואה באוקראינה. "אחרי הלימודים הם חזרו לבנין, ושם נולדתי", מספר רב"ט אורטנברג, "התנאים במדינה היו בלתי אפשריים עבור אמא שלי - הטמפרטורה שמגיעה ל-50 מעלות והמחלות הזיהומיות גרמו לה לחזור יחד איתי לאודסה שבאוקראינה".

אודסה פתחה עבורו את עולם היהדות. "ברגע שהגעתי לגיל בית ספר התחלתי ללמוד בבית חב"ד", הוא נזכר, "נכנסתי לבית ספר יהודי מובהק, וכך שמרנו על הזהות שלנו".

חולה על כדורגל

לאחר התיכון הוא מצא את דרכו לקבוצת הכדורגל "צ'רנמוריץ' אודסה", אחד המועדונים החזקים והחשובים באוקראינה. "כדורגל זו הדרך שלי לבטא את עצמי", הוא משתף, "שאפתי להגיע הכי גבוה שאפשר במשחק, אבל לצד זה, ידעתי מגיל 16 שאני מתכוון לעלות לארץ. היו לי בחירות גדולות לעשות".

 בגיל 18 השתתף בתוכנית "תגלית", ומשם המשיך לתוכנית "מסע", שדרכה עלה בסופו של דבר לישראל, במטרה לשלב את שני החלומות שלו - ללמוד בישיבה, ולהמשיך לשחק כדורגל באופן מקצועי בארץ שחיכה כל כך להגיע אליה.

 צילום: באדיבות דובר צה"ל

"כשהגעתי לכאן התחלתי לחפש את עצמי, טיילתי המון והתאמנתי המון", הוא משחזר, "לצד זה למדתי בכמה ישיבות, שם הכרתי חברים וגרתי אצלם, יותר מהכל - התאהבתי במקום הזה".

לפני קרוב לשנה התגייס נפתלי דרך תוכנית "צוהר כתום" של מחוז ירושלים והמרכז של פיקוד העורף, שמטרתה להכשיר חיילים חרדים להיות מדריכי אוכלוסייה לשעת חירום (מאלש"חים). "אני זוכר שהטירונות הייתה אתגר גדול", הוא מעיד, "כל המפקדים היו צעירים ממני והייתי צריך לפעול על פי מה שהם אומרים לי לעשות, אבל אז עשיתי קורס מאלש"חים והבנתי באמת את המשמעות של התפקיד שלי".

רב"ט נפתלי אורטנברג. צילום: באדיבות דובר צה"ל

"אני עובד בעיקר עם האוכלוסייה החרדית", הוא מספר. "אני דואג להסביר להם את הוראות ההתגוננות לכל תרחיש חירום - מרעידת אדמה ועד ירי טילים".

הרקע וההתמצאות שלו בתחום, כך הוא מציין, תורמים לו בהעברת המידע החשוב לאוכלוסייה החרדית: "יש חיוב מהתורה לשמור על כל נפש - 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'. ככל שהאזרחים יידעו יותר, כך הם יוכלו לשמור על עצמם, ואני מרגיש שאני ממלא את המצווה הזו יום-יום בתפקיד שלי".

"החיים לקחו אותי לכאן"

בינתיים באוקראינה, אמו ואחיו למחצה בן ה-5 דואגים לשלומו, אך הוא מצידו, נשאר רגוע ומרגיע. "הם לא מבינים כל כך מה זה אומר להיות בצבא, מבחינת אמא שלי אלו רק הלוחמים בחזית", הוא אומר ומיד מוסיף, "למרות זאת, אני יודע שהתפקיד שלי חשוב מספיק כדי להיות כאן ולשרת פה - לכאן החיים לקחו אותי".

לפני שבעה חודשים נישא נפתלי לבת זוגו, אותה הכיר דרך חברים מימי הישיבות. "אורח החיים שלנו מיוחד", הוא צוחק, "אני קם כל בוקר בחמש, הרבה לפניה, כדי להתאמן, ואז הולך לצבא ליום שלם של הדרכות, והיא הולכת לאוניברסיטה ללמוד".

לרב"ט אורטנברג נשארה עוד שנה לשירותו הצבאי, אבל התוכניות לאחר מכן ברורות לו לחלוטין: "אני מתכנן להתחיל ללמוד משהו שקשור לספורט, ולהמשיך כאן בקריירת הכדורגל ברגע שיתאפשר לי".

כשנשאל על תגובות התלמידים והמודרכים שלו, כשהם שומעים את המבטא האוקראיני, בשילוב החזות האפריקאית, משיב נפתלי בנחרצות: "זה פשוט לא עניין של 'לאיזו אוכלוסייה אני משתייך', אני רואה אותם כאנשים בפני עצמם, וכך הם רואים אותי. אני יודע שזה קל לקטלג מישהו לפי איך שהוא נראה, אבל בעיניי חשוב להסתכל על כל אדם כפי שהוא ולהבין שכולנו גוף לאומי אחד, זו גם בעיניי אחת המשמעויות של התפקיד שלי".