מרהברז. "אצל הצעירים יש רצון לקשר עם המערב". צילום: פרטי

הרי החדשות ועיקרן תחילה? 'שגריר איראן בישראל', מתן פנקס, אירח ביום שני השבוע ב'מפעל' בירושלים לשיחת וידאו בנוכחות עשרות ירושלמים נלהבים את ה'שגריר' המיועד לירושלים ויליאם מהרברז בן ה־25. מועד הגעתו של מהרברז לארץ, כמו גם תחילת כהונתו, עדיין לא סגורים. "היה לי ברור שהתפקיד שלי כשגריר הוא זמני בלבד", אמר 'השגריר' המכהן. "אני מכהן בתפקיד מרגע הקמת 'השגרירות' בירושלים ואפנה בשמחה את מקומי לאדם ראוי כמו מהרברז".

מהרברז בתגובה: "אני מודה ל'שגריר' מתן על הכבוד. באוקטובר אני חוגג את הבר מצווה שלי ואחרי כן אודיע על צעדיי הבאים".

מבולבלים? גם אנחנו היינו. עכשיו מעט פחות

לצפות ברשימת שינדלר בטהראן

עד כמה שקיומה של שגרירות איראן בירושלים נשמע כמו חלום באספמיה, ובכל זאת היא פועלת כבר יותר משלוש שנים כחלק ממיזם חברתי שמטרתו לגשר בין העמים (ראו בוקסה), הרי סיפורו של השגריר המיועד ויליאם מהרברז נשמע דמיוני פי כמה וכמה. הגולה האיראני בן ה־25, שנולד כמוסלמי וחי בטהראן עד לפני כשנתיים, לומד בימים אלה תורה בישיבה בניו יורק, עומד לחגוג את הבר מצווה שלו בקרוב מאוד וכבר מחכה מאוד להגיע לישראל.   

ויליאם, אתה לא צריך לעשות קודם ברית?
"ברית מילה אני לא צריך לעשות", הוא מסביר. "כמוסלמי אני כבר נימול, אז אני צריך בעצם רק לעבור טקס הטפת דם ברית".

איך קרה שיש מוסלמי שקורים לו ויליאם?
"במקור קראו לי ראזה. שמי האנגלי, ויליאם, היה מתנה מסבי מצד אבי, שגרם לי לאהוב את שייקספיר ועודד אותי בלימודי האנגלית שלי".

ראזה מהרברז נולד למשפחה מוסלמית דתייה מאוד בבירה האיראנית, להורים שעבדו כעורכי דין, תמכו בחינוכו ובסקרנותו של בנם וסיפקו לו ולשני אחיו הצעירים השכלה כללית רחבה, בלי בעיות או שאלות. "מכיוון שהתעניינתי בדתות אחרות", נזכר מהרברז, "באחד החופשים במחנה קיץ בצפון איראן הכרתי חבר, נוצרי־ארמני, שהראה לי את התנ"ך בפרסית ואני בבת אחת הפכתי להיות אובססיבי ליהדות".

זה לא קצת מסוכן להתעניין ביהדות במדינה כמו איראן?
"ברור. זה אסור", הוא מחייך. "בהתחלה עוד ניסיתי לחלוק את ההתרגשות שלי מהיהדות עם חברים ובני משפחה, אבל הבנתי כבר אז שכל חריגה מן האמונה המוסלמית המוצקה תהיה בלתי נסבלת לא רק לי אלא לכל המשפחה שלי. כפירה והתכחשות לאסלאם לטובת כל אמונה אחרת אינן חוקיות באיראן ונחשבות לעבירה חמורה על פי רוב הפרשנויות של השריעה".

אז הסתרת את ההתעניינות שלך ביהדות?
"בהתחלה לא הצלחתי. ההתעניינות שלי ביהדות כל כך הטרידה את ההורים שלי עד שנשלחתי לבית חולים פסיכיאטרי. זה היה אירוע טראומטי שלא אשכח לעולם. שלושה גברים נכנסו לחדר השינה שלי וגררו אותי החוצה. זה היה נורא. פסיכיאטרים כל הזמן שאלו אותי למה אני חושב שאני יהודי, למה אני מתנהג ככה. אז למדתי לסתום את הפה והתחלתי להעמיד פנים שאני מוסלמי שומר מצוות".

אף אחד לא ידע?
"רק בני דודי הקרובים וחברים קרובים באמת ידעו את האמת, שבגיל 15 התחלתי לשמור כשרות במסווה של צמחונות. הלכתי לעיתים בסוד גמור לבית הכנסת בטהראן ודרך האינטרנט למדתי על היהדות ועל ההיסטוריה של עם ישראל. ואז כשהייתי בתיכון ואחמדינג'אד דיבר על כך שהשואה לא התקיימה מעולם אני התחלחלתי". 

מאיפה ידעת על השואה?
"ראיתי את רשימת שינדלר".

בטהראן?
"יש מלא סרטים הוליוודיים שמסתובבים בצורה לא חוקית ברחובות טהראן. ראיתי את רשימת שינדלר כמה פעמים. הסרט עשה עלי רושם עצום. בגלל זה ביקרתי באושוויץ..."

ביקרת באושוויץ?
"לא יכולתי שלא. הייתי בכנס במסגרת משלחת של נוער איראני בפולין ונסעתי לבקר שם. הרגשתי בשיא הזהות היהודית שלי. הבנתי את היקף הסבל היהודי, משהו שלא היה לי מושג עליו עד אז".

הסוד מתגלה

בגיל 22 מהרברז התחתן. "היא היתה מוסלמית אבל חילונית", הוא מספר. "היא ידעה שאני מתכוון להתגייר והסכמנו שנהגר מתישהו מאיראן. למרות שהיא באה ממשפחה שמרנית ולמרות שהיא כיסתה את שיערה ולא לחצה את ידו של גבר, היה לה צד אינטלקטואלי חזק ושנינו האמנו שזה יצליח. אני תרגלתי יהדות בסתר. ב־2014 ו־2015 אפילו השתתפתי בקריאת מגילת אסתר בקבר אסתר ומרדכי, אתר עלייה לרגל יהודי במחוז המדאן. פרידה, רעייתי, אפשרה לי להדליק נרות שבת, למרות שהיא לא הבינה למה אני מוכן להסתכן בחשיפה ובבושה ציבורית". 

אז מה קרה?
"לקראת הלידה של הילד הראשון שלנו אשתי הפילה והנישואים התפוררו, עד שערב אחד בארוחת ערב היא גילתה לכל המשפחה את הסוד שלי ואני הייתי חייב להימלט מאיראן".  

ככה פתאום?
"זה היה מאוד קשה. לא היה לי אפילו זמן להיפרד מההורים שלי. הגעתי באוטובוס לארמניה, משם לגיאורגיה, שם קיבלתי ויזה לארצות הברית. חבר אמריקאי שהכרתי באמצעות האינטרנט שילם גם על כרטיס הטיסה שלי לניו יורק והייתי אצלו בחודשים הראשונים שם. אני קורא לו המושיע שלי. הוא היה האדם היחיד שהכרתי באמריקה. היה לי מזל שהגעתי זמן קצר לפני שטראמפ הפך להיות נשיא. אחרי כן זה הפך להיות הרבה יותר קשה להיכנס לארצות הברית".

אתה עובר שיעורי גיור?
"ברור. לא קונסרבטיבי אלא אורתודוקסי, כדי שאתקבל לקהילה היהודית-פרסית הגדולה של ניו יורק. עשיתי שבת בעיר גרייט נק בלונג איילנד בשבת האחרונה. הקהילה היהודית-פרסית קלטה אותי בכל כך הרבה אהבה".

אתה בקשר עם ההורים?
"לצערי לא. אני כותב מכתבים לאחי הצעיר, אבל אני בספק אם הוא מקבל אותם. יש צנזורה כפולה: של המשטר ושל המשפחה שלי. מאז שעזבתי את איראן דיברתי עם אימא שלי פעם אחת כשסבא שלי נפטר. ההרגשה שלי היא שהם חושבים שאני נטשתי אותם. אשמח לראותם שוב. אני מקווה שיום אחד הם יגידו: 'הבן שלנו הוא הבן שלנו, גם אם הוא שונה'".

אבל אתה מבין למה זה קשה להם?
"ברור. זה לא פשוט לקלוט שמוסלמי רוצה להיות יהודי". 

כבוד השגריר

ויליאם, ממה אתה מתפרנס כיום?
"קודם כל עברתי את שמי מוויליאם לליעם", הוא מדגיש. "עכשיו אני מרגיש שיש לי עם שאני יכול להשתייך אליו בגלוי. כשהגעתי עבדתי במסעדה במנהטן. נרשמתי ללימודים בקולומביה אחרי שעשיתי פרויקט הדסטארט מוצלח כדי לגייס כסף ללימודים ואני מרצה לעיתים ומתרגם מפרסית לאנגלית. השאיפה שלי היא ללמוד משפטים ולהתמקד בזכויות אדם. זה עוד יקרה בעזרת השם". 

אתה אומר בעזרת השם?
"ברור".

איך פגשת את מתן פנקס, השגריר הנוכחי?
"שמעתי כבר לפני שלוש שנים על פתיחת השגרירות האיראנית בירושלים. חשבתי לעצמי שזו יוזמה נפלאה לגשר בין העמים בלי לערב ממשלות ומשטרים". 

ובאיראן מוכנים לקיים קשר עם ישראלים?
"ברור. המשטר מאוד חזק, אבל אצל הצעירים יש רצון אמיתי לקיים קשר עם המערב בכלל ועם ישראל בפרט". 

ואתה ראוי להיות השגריר?
"כן. אני מכיר את האנשים שם ויודע איך להגיע אליהם. לצעירים איראנים נמאס מהכפייה הדתית ומכך שהשלטון תומך בפלסטינים".

ואתה?
"אני דוגל בשתי מדינות לשני עמים".

זה מאוד דיפלומטי מצידך.
"ברור. אני עומד להיות שגריר איראן בישראל".

"אפילו ביבי תומך בשגרירות שלנו"

"השגרירות האיראנית בירושלים מעולם לא היתה גימיק", מכריז השגריר הנוכחי מתן פנקס (בתמונה מימין) שיחד עם חבריו הגה את הרעיון להקים נציגות חברתית שתנסה לגשר על הפער בין העמים. "זה אפילו לא החל כקוריוז. כחוקרי אומנות אנחנו יודעים היטב כי אנחנו יכולים ליצור מציאות דרך ההסכמות שלנו. מה שהחל כפרויקטים של מסיבות חוף בירושלים הפך להיות הרבה יותר גדול".

זה הוכיח את עצמו במציאות?
"מעבר למה שפיללנו. היוזמה גררה הרבה מאוד תגובות בארץ ובעולם, וחברי השגרירות מקיימים פעילויות שונות, כמו ערבי שירה פרסית, שידורי רדיו בהשתתפות איראנים, סיור מודרך וירטואלי בטהראן ועוד". 

יש מי שלא לקחו אתכם ברצינות?
"בהתחלה בוודאי. חשבו שאנחנו עושים את זה למען הבידור. להגיד לך את האמת? אני לא מתחבר לבידור, ומי שאמר את זה עשה זאת כי הרגיש שאנחנו פולשים לטריטוריה שלו. אני שמח שהוכחנו שזה לא בידור. קיבלנו אינסוף תגובות מאיראן ומאיראנים מכל העולם על הרצון לסייע ביצירת הקשרים הללו מתחת לאפו של השלטון שלהם ולהשתתף בפעילות שלנו, בלי לסכן אף אחד מהם כמובן".   

אין לכם עדיין מבנה קבוע?
עדיין לא ואנחנו לא מחפשים כזה. אם ראש העירייה הבא יתן לנו לא נתנגד".

ויקומו שגרירויות נוספות?
"בימים אלה אנחנו עובדים על הקמת שגרירות העמים. שם אנחנו מתכוונים להכשיר שגרירים משני תודעה, שיגשרו בין אנשים גם ממדינות שלא מקיימות ביניהן קשרים דיפלומטיים. הקשר בין העמים לא צריך להיות תלוי באף ממשלה, גורם מדיני או גורם בעל אינטרסים כלכליים. ברור לכולם שלא כל האיראנים ולא כל בני עם אחר רואים בנו אויב. אנשים בשני העמים רוצים להכיר, לתקשר וללמוד אלה מאלה איך להתפתח".

משרד החוץ הישראלי תומך בכם?
"לא רק משרד החוץ, אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו תומך בנו. ביבי מבדיל באופן מוחלט בין המשטר האיראני לעם האיראני. היינו בפגישות במשרד החוץ כבר בתחילת דרכנו וקיבלנו מהם את ברכת הדרך והם תומכים בנו, אבל אמרנו גם להם שהפעם העם, האנשים, צריכים ללמוד ללכת לבד, להתחבר לבד".