זכינו בגביע 

התשיעי במאי 2018 היה אמור להיות רגע היסטורי עבור אוהדי בית"ר. זכיה בגביע, לראשונה אי פעם בטדי, אחרי תשע שנים בלי תואר ועם מדי הקבוצה שעוצבו על-פי אלה של 1985, הרגע בו החלה השושלת של אימפריה עם הגול ההוא של אוחנה לרשת של אבי רן ז"ל.

צילום: נשיא המדינה מאוכזב. צילום: אורן אהרוני

בדיעבד, הדבר הכי טוב שקרה לכל מי שבית"ר יקרה לליבו הוא ההפסד בגמר להפועל חיפה שהוציא אנשים מטדי כשהם מזילים דמעות וילדים כשהם מתייפחים.

אם קרקס המדראנו של אלי טביב בו מאמן קובע את ההרכב על פי אס.אם.אסים כשבעל הבית מהלך עליו אימים, שחקנים שנתנו את כל מה שיש להם עפים לספסל וליציע בגלל שיקולים כלכליים, וניסיון להוכיח לעולם ש"הקבוצה היא אני" בדיוק כמו שבמדינות מסוימות, שליטים מאמינים ש"העם זה אני", אם כל זה, בתמצית, היה נגמר בזכיה בתואר אפשר וצריך היה לזרוק את המפתחות של הכדורגל הישראלי לים

שחקני בית"ר בהלם. צילום: אורן אהרוני

מאמן גדול, סיפר פעם שהגיע לחתום בקבוצה ונדרש לחתום על סעיף לפיו אם יפוטר יקבל חודש של פיצויים. "זה לא נהוג בשום מקום" אמר, ונענה: "זה נהוג אצל טביב בבית"ר ירושלים, והם כל שנה באירופה". זכיה בגביע היתה הופכת את טביב למודל אצל כל בעלי הבית בישראל. אוי לנו ואבוי לנו.

זכיה בגביע צריכה להיות מזוקקת. כמו זו של מלמיליאן ב-1976 שבישרה על מהפך חברתי; זו של הקבוצה הגדולה של 1979; הגול של אוחנה ב-1985 שבישר על הולדתו של הכוכב הגדול בישראל (כוכב במובן של סלב). הפרידה של אורי ב-1989 כשעין אחת בוכה ואחת צוחקת; הדאבל ההסיטורי ב-2008 ומסיבת הסיום של שכירי גאידמק ב-2009. במאי האחרון, לא היתה שום סיבה אמיתית שבגללה בית"ר היתה ראויה לזכות בגביע. יתרה מכך, חלילה וחס, זכיה היתה משאירה את אלי טביב בבית וגן, ודנה את בית"ר לשנים נוספות של מדיניות ה-"אין לי" ואג'נדת ה-"נקנה בזול ונמכור ביוקר". ותודה לשטקוס שיימן וקלינגר שהביאונו עד הלום

יש לך הודעה

פעמיים הגיעה בית"ר לקרית שמונה בעונה שעברה, ופעמיים חזרה משם עם מבוכה גדולה. בפעם הראשונה במסגרת גביע הטוטו, כשעל כר הדשא היו להם שישה זרים בצהוב־שחור ואף אחד לא טרח לשים לב, כולל המאמן שאמור להיות מפוקס לגמרי במה שקורה על כר הדשא. בפעם השנייה אלי טביב נתפס במצלמות הטלוויזיה כשהוא שולח אס־אם־אס לבן זקן כדי שיעשה חילוף וגם תירץ את זה כאילו זו היתה הוראה לדאוג לארוחת הערב של השחקנים

טביב. צילום: עוז מועלם

לפני כל אליפות, גביע או תואר מרשים אחר, מועדון כדורגל צריך לזכור שהוא אמור לשדר מצוינות. בשנים האחרונות בית"ר היתה רחוקה מהמושג הזה כמו המרחק בין בית וגן לטוטו טרנר. כל מי שיוצא מדעתו לנוכח העובדה שבית"ר במקום האחרון בליגה אחרי שני מחזורים, שינסה לזכור מתי בפעם האחרונה בעת משבר בעל הבית הלך למחוא כפיים ולבקש סליחה מהקהל ובדק איזה שחקן הוא יכול להביא במיליונים כדי לשפר את המצב. גם אם הוא לא יביא כרטיס לאירופה, וזה לא הולך לכיוון, לפחות לא נשמע ונראה אותו שולח מסרון למאמן ומספר אחר כך סיפורי פוגי.

דקה של חסד בעונה מהגיהנום

כל אוהד כדורגל מכיר את התחושה הזו שמגיעה אחרי הגול. זה מתחיל בפורקן מיידי של כל מצבורי המתח שנבנו עד לרגע שבו הכדור נשק לרשת ואז, עם אובדן הסטרס, מגיע שלב ההקלה. לרגע אחד בזמן, ראש האוהד החושש תמיד שלך נאות להיפרד מתרחישי האימה שמלווים כל רגע נתון במשחק ואל הוואקום שנוצר משתחלת התרוממות רוח פתאומית שמציפה אותך באושר מזוכך בצורתו המיידית ביותר, עד לשכרון חושים. מדובר בתהליך בזק, שמקפיץ אותך מאפס למלך בפרק זמן מינימלי - פחות או יותר אותו הזמן שעובר בין הרגע שבו הכדור עובר במלוא היקפו ועד לשנייה שהשופט מצביע על האמצע

אוהדי בית"ר נורדיה. צילום: ינון פוקס

יש מקרים - במשחקים גדולים, בגולים חשובים - שאדי האקסטזה של הגול הבודד יכולים להחזיק אותך בהיי במשך שעות, ימים, לפעמים עד המשחק הבא. במשחק של בית"ר נורדיה מול קביליו יפו זה לא נמשך אפילו דקה

הבילד אפ היה מושלם: אחרי חצי עונה מהגיהנום הגיע קאמבק מהסרטים והוביל אותנו למעמד קרדינלי (חצי גמר פלייאוף), עם שער פנומנלי (בננה מרשימה של אביתר ברוכיאן) בתזמון קרוב לאידאלי (דקה 80) - אבל אז הגיעה הקריסה הטוטאלית. שתי התקפות אחר כך יפו כבר חגגו לנו מהפך על הראש והשאירו אותנו לעשות חשבון נפש, על עונה משוגעת שהסתיימה בכאב לב.

האמת, גם אם לא נעים להודות בה, היא שהיה לא מעט צדק פואטי בניצחון הזה של יפו, קבוצה שנבנתה בתקציב מינימלי תוך התבססות על כשרונות מקומיים ועל קריאה נכונה של המפה בליגה א'. ואנחנו? אחרי שנה מטורפת, שכללה פיטורי מאמן, נשירה של בערך מחצית מהשחקנים וגם מהפך ניהולי שכמעט ואיים להטביע את הספינה כשאנחנו בתוכה, הגענו לפלייאוף העליון בשן ועין, עם סגל דליל, יקר ומתבגר, עם שניים וחצי שחקנים על הספסל ועם יציע שהיה עסוק מרבית השנה בקרבות פנימיים. זה ששרדנו את הצונמי הזו ונשארנו לספר על כך היה סוג של נס (שני אולי רק לנס הקמת הקבוצה). 

אפשר לקוות שלמדנו משהו מעונת הבכורה שלנו בליגה א', עונה שאם לנקוט בלשון המעטה ניתן להגדיר אותה כ"מאתגרת". כי הנה הקיץ חלף לו ואנחנו שוב יוצאים לדרך והפעם עם סגל צעיר שמבוסס על כשרונות מקומיים, שנבנה בתקציב שפוי הרבה יותר. אז מה נברך לקראת העונה החדשה? שקללת העונה שכלתה (וכמעט שכילתה אותנו ביחד איתה) תישאר מאחור ומי יודע, אולי מהעונה שתחל בשבוע הבא נזכה לקחת איתנו קצת יותר מדקה אחת של אושר טהור.

* נועם ביטון הכותב הוא חבר עמותת בית"ר נורדיה ירושלים 


יורוליג? אל תגזימו 

היה קצת מאוס לשמוע את קברניטי הפועל ירושלים בכדורסל ובראשם אורי אלון מנסים לשכנע אותו שהפועל ירושלים היא קבוצת יורוליג לגיטימית. גם אם היה צדק בברית הלא הגיונית בין מכבי תל אביב למפעל הראשון בחשיבותו בכדורסל האירופי, עדיין זעקות השבר של אורי אלון וכל מי שקשור בארנה נוכח העובדה שהפועל לא מצליחה לפתוח את הדלת ליורוליג היו פתטיים, אם בודקים מקרוב את ההתרסקות של המועדון במפעל השני בחשיבותו באירופה היורוקאפ. בערך כמו שהפועל קטמון לא מפסיקה להגיד כבר שנים היא מתנהלת כמו ליגת על, אבל לא מצליחה (אולי השנה, בלי נדר) להגיע לשם על הדשא.

רג'יו אמיליה. אחד המשחקים המביכים בתולדות הפועל . צילום: אוהד צויגנברג

רגע השפל הכי גדול של הפועל בעונה החולפת, והיו המון, מהקרקס סביב סוגיית המאמן־קאציקאריס־מאור קטש, דרך חילופי זרים ועד הפסדי ליגה למכביר שגרמו לתהיה למה לעזאזל עוד מזכירים כאן את המילה אליפות. על כל אלה, התעלתה בגדול הפאדיחה האיומה של האדומים במשחק הלפני האחרון ביורוקאפ, ב־20 בדצמבר מול רג'יו אמיליה. .

או אז,  עם שני נצחונות ושישה הפסדים, הפועל הייתה חייבת לנצח את הקבוצה הצנועה מאיטליה, אבל נראתה כמו כלום ושום דבר, והפסידה 79:66, כשהיא קולעת ברבע האחרון שש (!!!) נקודות בלבד מול 19 נקודות של האיטלקים. כדי להפוך את הערב הזה לפארסה אחת גדולה, נרשם גם עימות בין יוגב אוחיון למודי מאור ויותם הלפרין סיכם: "הפועל ירושלים איבדה את הזהות שלה". לפחות לא נשמע יותר עד להודעה חדשה את המילים "יורוליג" ו"הפועל ירושלים" באותו משפט.   

חדרה-עפולה אקספרס  

חמישה מחזורים לסיום העונה שעברה הגיעה הפועל קטמון לעפולה למשחק מול הפועל חדרה שבמקום השני שמקנה כרטיס לליגת העל. הפער בין החניכים של ניסו אביטן לאלה של ליאור זאדה, עמד על ארבע נקודות. "היה לנו ברור" אומר גורם בקטמון "שנצחון במשחק הזה ואנחנו עולים ליגה כי המומנטום היה עובר אלינו אחרי שחדרה לא השיגה נקודות בשני המשחקים שקדמו למשחק הזה, והעובדה שראשון לציון באים אלינו משחק אחרי המפגש מול חדרה". זה לא היה קרב על שש נקודות, זה היה קרב על הגבעה הענקית שמפרידה בין ליגת העל לליגת הלאומית

חדרה חוגגת עלייה. איפה אנחנו ואיפה הם?  צילום: אורן אהרוני

קטמון מסתבר, לא למדה כלום מהבושות שעשתה אחותה האדומה מול צפרירים חולון ושעריים ב-1987 וטראומת רעננה ב-2003. היא לא פספסה הזדמנות לפספס הזדמנות והפסידה לחדרה 0:1

הדבר הכי טוב שקרה לקטמון בגלל המשחק ההוא, אם יש בכלל דבר כזה, הוא לבנות העונה קבוצה שיש בה שחקנים עם אופי. השאלה הכי גדולה עכשיו היא אם בחודשי אפריל מאי כשקטמון תגיע שוב למעמדים האלה, האופי של חלק נכבד משחקניה יכריע או שגם הם יידבקו בתסמונת הדי.אן.איי הלוזרית, שלא יורדת מהגב גם אם מקימים קבוצת כדורגל אלטרנטיבית במקום המקור