וכסלר ז"ל. צילום: שלומי כהן

בניגוד גמור לאופטימיות שליוותה אותו כל חייו, עוזי וכסלר ז"ל בחר לסיים את ספרו האוטוביוגרפי הגלוי והכן, שיצא לאור בימים אלה במלאות שנה למותו, באזהרה חמורה: "צריכים להגיד את זה. צריכים לדבר על זה. צריכים להציל את ירושלים".

"אני חושבת שהוא ידע שהוא עומד למות", אומרת אלמנתו, השופטת בדימוס דניאלה וכסלר, "ולכן הוא חש שהוא חייב לעשות משהו אחרון עבור העיר שכל כך אהב, אז הוא החליט לכתוב את הספר הזה למען הדור הבא, למרות ששנתיים הוא עבר אירוע מוחי לא פשוט וכבר לא היה יכול לכתוב בעצמו".

"אני ירושלמי", כתב וכסלר. "נולדתי כאן, חייתי כאן, הקמתי משפחה כאן, וכמעט כל חיי הבוגרים אני עושה ופועל למען ירושלים. אבל אני לא יכול להתעלם ממה שאני מרגיש כיום ואיך אני רואה את עתידה של ירושלים".

וזה מדהים, כי הדברים שווכסלר מזהיר מפניהם לכל אורך ספרו, 'מעשיך ידברו', ובייחוד בסיומו, הם אותן בעיות בדיוק שמפניהן מזהירים כל האנשים ובדיוק אותם הדברים שטוענים אלה שלוחמים למען ירושלים גם כעת. למעשה מנכ"לית רוח חדשה, ענבר וייס, טענה את אותם הדברים ב"ידיעות ירושלים" רק לפני כמה שבועות: שכולם יודעים לדבר על ירושלים, לשלם לה מס שפתיים בנאומים ובהצהרות מעל כל במה אפשרית, ומבטיחים לפעול למענה בלי לקיים דבר. בלי להבחין בבולען הגדול שנפער מתחתם, כשאוכלוסייה חזקה עוזבת כל העת את העיר, שלא מצליחה יותר לענות על הצרכים של חלק גדול וחשוב מתושביה.

לאורך כל ספרו, כמו גם לאורך כל חייו המקצועיים כיזם וכמנהל, כגזבר העירייה, כראש מינהל מקרקעי ישראל והרשות לפיתוח ירושלים וכיקיר ירושלים, ולמרות ביקורות על הכוחנות שלו, וכסלר ראה בעצמו גורם מאזן. כל השנים הוא דחף והציע חשיבה שתתמודד עם החלטות שקיבלו ממשלות ישראל והחלישו את ירושלים.

"ירושלים היתה תמיד עיר בעייתית בכל הקשור למצבה הכלכלי, גם של העיר עצמה וגם של תושביה", כתב. "ממשלות ישראל לדורותיהן תמיד העלו את ירושלים על ראש שמחתן, אבל מעבר להצהרות בומבסטיות על חשיבותה של העיר, ירושלים נשארה תמיד מאחור בהשוואה לערים אחרות".

וכסלר, שהלך לעולמו כשבוע לאחר שסיים את כתיבת ספרו, הזהיר כי מישהו אחר חייב להמשיך את מה שהוא עצמו עשה שנים רבות כל כך, בעקשנות לא תיאמן ומול התנגדות תקיפה. "אנשים היו בהלם כששמעו שהוא נפטר", אומרת דניאלה וכסלר, "כי באותו בוקר הוא עוד היה בטקס חנוכת האקווריום החדש בגן החיות התנ"כי וגייס תרומות נוספות עבור המקום שכל כך אהב והיה בעצם מי שדאג לבנייתו - כמו כל כך הרבה דברים אחרים בירושלים. הוא לא התפשר מעולם, ולא משנה מה המחיר האישי ששילם על כך. הוא קיווה שאולי ספרו ייתן השראה למישהו להמשיך את דרכו".

הורדוס של ירושלים

בסרט התיעודי 'ומה שיכולנו עשינו', שנעשה לפני כמה שנים על עוזי וכסלר ורעייתו דניאלה, מצולם וכסלר עומד על גשר הולכי רגל מעל כביש בגין, מחובק עם עורך הדין חגי סיטון. וכסלר וסיטון היו חברים ותיקים, עד שפרצה מלחמת חורמה ביניהם על רקע סלילתו של כביש בגין. וכסלר היה אז מי שהבין את חשיבותו לעיר ולעתידה, בעוד סיטון חשש שזה יהפוך לגיהינום את חייהם של תושבי שכונת מגוריו, בית הכרם.

במהלך המאבק המתוקשר גייס סיטון לעזרתו אפילו את תושבי ירושלים החרדים, שניסו לסכל את בניית הכביש בגלל בית קברות יהודי שנמצא לכאורה ממש על התוואי שלו. כמו במקרים רבים אחרים, וכסלר גבר גם על המכשול הזה, כפי שמעיד עד היום גוש הבטון הענק שנמצא בין הנתיבים קצת לפני היציאה לשכונת קרית משה. "אין מה לעשות", מודה סיטון, שהתפייס בהמשך עם חברו הוותיק לאחר שנים של נתק. "אי אפשר היה לעצור אותו: וכסלר הוא הרי הורדוס של ירושלים".

וכסלר. "בחיים לא קיבלתי מתנות. גם לא כוס מים בחינם". צילום: בשמת איבי

את סיפורו ההיסטורי של הורדוס המקורי כתב בשעתו יוסף בן מתתיהו, שדיווחיו לא היו תמיד מהימנים לחלוטין וביטאו את עמדת פטרוניו הרומאים. לעומת זאת זכרונותיו של הורדוס המודרני של ירושלים נכתבו ממקור ראשון, והם מרתקים לא פחות. לאורך כל ספרו וכסלר לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של תוכניות הבנייה האדירות שהיה אחראי להן במשך שנים כה רבות, עם גיבוי מלא ולא מובן מאליו מצד ראש העירייה המיתולוגי טדי קולק. את התוצאות כולנו רואים עד היום - וכסלר היה הרוח החיה בסלילת כביש בגין, הקמת בנייני העירייה בכיכר ספרא, המכללה הטכנולוגית להנדסה, גן החיות, הגן הטכנולוגי במלחה, שכונת גבעת משואה, קניון מלחה ועוד.

כיכר ספרא בזמנו עם עצי הדקל. צילום: שלומי כהן

"זו המגמה שהובלתי לאורך השנים", הוא כותב בגאווה, "פיתוח מערב ירושלים, שסבל מהזנחה של שנים והפך בתוך 20 שנה לאחד ממרכזיה החשובים של העיר. אני מאושר שבזמני גם יזמתי, גם בניתי וגם גזרתי את הסרט של כל אחד מן המיזמים הללו, למרות שעל כל אחד מהם היו מאבקים ומלחמות קשות מאין כמותם".

"אתה משוגע", הוא מצטט למשל את תגובתו של טדי קולק ב־1979 לשמע ההצעה להקים את קרית העירייה - רעיון שעלה שוב ושוב וכל פעם מחדש נכשל לחלוטין. אבל הורדוס של ירושלים הביא איתו שילוב נכון של חשיבה וחיבורים נבונים וחשובים של כמה גורמים, שכל אחד לבדו לא היה יכול להרים בעצמו את המשא, אבל יחד בהחלט כן - בלי פשרות ועם הרבה עקשנות.

כביש בגין. צילום: שלומי כהן

הסיפורים מאחורי הקלעים, שלא התפרסמו מעולם לפני כן, מתארים את כל הצדדים של פעילותו של וכסלר: הסכסוך עם ארגון הקבלנים בירושלים, שהתעקשו שרק הם יבנו את קרית העירייה ולא שום גורם חיצוני; עם האדריכלים שהתעקשו לבנות באבן ירושלמית, עד שווכסלר נאלץ להרים את מכנסיו ולהראות להם את הצלקות ברגליו, עדות לנפילותיו הרבות בילדותו ובבגרותו על רצפות אבן ירושלמית; ההתעקשות מול טדי קולק על התקנת מזגנים בבניין העירייה החדש; והכי חשוב - שבכל מיזם שהקים יהיו יותר חדרי שירותים לנשים.

"במהלך שנות עבודתי גיליתי שאף אחד חוץ ממני לא חושב על הדברים הקטנים אבל החשובים האלה", כתב. "בסופו של דבר מדובר באנשים שמשתמשים במה שאני בונה".

מעשיך ידברו

את החלק הראשון של ספרו הקדיש וכסלר לטלטלות האידיאולוגיות שעבר בצעירותו. הוא נולד בשנת 1938 בירושלים למוני (משה) ורוני (רוזי) וכסלר, שעלו מגרמניה בשנת 1935, וגדל בשכונת בית וגן עם חינוך דתי מסורתי. בגיל ההתבגרות הוא יצא בשאלה, עזב את תנועת הנוער בני עקיבא והצטרף לשומר הצעיר. בהכשרה שאליה יצא בקיבוץ נחשון ראה בעיניים כלות את חבריו מתגייסים לצבא בשעה שהוא נותר מאחור במשק עם הבנות, בגלל מום מולד בלב שממנו סבל, ומשקיע את עצמו בעבודה קשה בהנהלת החשבונות.

אבל וכסלר לא ויתר. בשנת 1963 הוא עזב את הקיבוץ וחזר לירושלים. כאן הצליח להערים על הבירוקרטיה הצה"לית ולהתגייס כאיש מילואים של הסיירת הירושלמית. הוא שירת בה במשך שנים אחדות, ובמסגרתה אף השתתף בקרב על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים ולחם גם במלחמת יום הכיפורים. בין לבין הוא הצליח להתקבל לאוניברסיטה בעבודה קשה, אף על פי שלא סיים את לימודיו התיכוניים. וכך ב־1964 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית ובמקביל עבד כעורך בעיתון הסטודנטים 'פי האתון'.

המכללה להנדסה. צילום: שלומי כהן

אבל הסיפור הגדול של חייו התחיל רק ב־1978, כשווכסלר החל לעבוד כגזבר עיריית ירושלים. בשנים שלאחר מכן הוא הקים את מוריה - חברת התשתיות הגדולה של העירייה, שמטפלת כיום בתקציבי פיתוח של מיליארדי שקלים - ובהמשך גם את הרשות לפיתוח ירושלים (הרל"י). בהמשך עבר לנהל את מינהל מקרקעי ישראל.

עלילותיו חרגו לא פעם מגבולות הבירה, והוא מאריך למשל בדבריו על תרומתו להקמת מפעל אינטל בקרית גת, בהוראת ראש הממשלה דאז יצחק רבין. אבל בסיכומו של דבר, מכל הפרויקטים החשובים שווכסלר אחראי לבנייתם בלט בעיניו מפעל טיפוחים אישי שלו, שממשיך את דרכו גם כיום.

"כששואלים אותי מה הדבר הכי חשוב שעשיתי בירושלים אין לי התלבטות כלל", כתב. "נכון שבכולם השקעתי מחשבה ומאמצים, ולא פעם גם מלחמות, אבל המשותף לכולם שמדובר באבנים שהפכו למבנים או כבישים... יש רק פרויקט אחד שהוא אחר, ועליו אני יכול להניח את ידי ולהצהיר בלב שלם שזה הדבר החשוב ביותר שעשיתי בירושלים: המכללה האקדמית להנדסה. הסיבה היא ששם מדובר באנשים - שם נתתי תקווה ושם בניתי עתיד חדש למאות ולאלפים, ובתוך כך חיזקתי את ירושלים על ידי שינוי הרכב האוכלוסייה שיעצב מחדש את המרקם האנושי של העיר".

מדרון חלקלק

לאורך הספר כולו מודה וכסלר לא אחת גם במקרים שבהם שגה, אבל מקפיד לציין איך התרחק כל העת מהפיתויים שהוצעו לו במסגרת תפקידיו הרבים. באחד הפרקים הוא כורך בחבילה אחת את בחירתו של אהוד אולמרט לראשות העירייה ב־1993 עם נושא החשיפה של אנשי ציבור ל"כספים מסוכנים", כפי שהוא מכנה זאת.

גן החיות. צילום: שלומי כהן

"ההחלטה להציע לאולמרט להתמודד על ראשות העירייה נולדה במשרד שלי", מודה וכסלר, שחשב שאולמרט יהיה היורש המתאים לקולק כשזה יפרוש ולא יתמודד בבחירות. בספרו הוא מבכה את החלטתו של טדי ללכת באותה שנה לבחירות נגד אולמרט, ונזכר כיצד בלילה שלאחר הבחירות, שבהן הפסיד ראש העירייה הוותיק, נשארו רק שניים לנחם אותו לאחר התבוסה: וכסלר עצמו והשופט מיכאל חשין.

"ככל שאתה אחראי על יותר דברים, אתה חשוף יותר להצעות ומתנות שמניחים לא אחת לפניך", כותב וכסלר בהמשך לבחירתו של אולמרט לראשות העירייה. "בכל התפקידים הציבוריים שלי נזהרתי מזה כמו מאש - והיו נסיונות. לא תמיד זה כסף. אני זוכר קבלן או יזם ששכח 'במקרה' עט יקר על השולחן שלי, ואני רצתי אחריו להחזיר לו. בסופו של דבר ידעו כולם שאיתי זה לא ילך. בחיים לא קיבלתי מתנות. גם לא כוס מים בחינם".

וכסלר מתמודד גם עם האשמות שהוטחו בו במשך השנים: "אני לא אומר שלא עשיתי שגיאות. כשעושים כל כך הרבה דברים לאורך כל כך הרבה שנים, ובמקרים רבים כמוני פועלים שלא על פי הספר, שוגים לפעמים".

דוגמה לכך היא המקרה של בריכות המלח של משפחת דנקנר בעתלית ובאילת, שבו טענו נגדו שמחיר זכויות הבנייה שנתן מינהל מקרקעי ישראל שהוא עמד בראשו - 90 מיליון שקל - היה גבוה פי שלושה מהמחיר המקורי. "ייתכן ששגיתי", כתב, "אבל המטרה היתה אחת: להפשיר קרקעות לבנייה ציבורית ולפתור מצוקה קיימת של מחסור בקרקעות. צעד מוטעה לא הופך את העשייה שלך למשהו לא טוב או לשחיתות".

בחייו ובמותו

"הספר הזה הוא הירושה שלו לירושלים", אומרת דניאלה וכסלר, שכבר פרשה מכס המשפט וחזרה לעסוק בציור. "אני זוכרת שבתחילה הוא לא חשב שזה רעיון טוב, ואז חברו אברהם קושניר אמר לו שהוא חייב לספר לעולם איך לוקחים פרויקט או חלום ומגשימים אותו. גם אני חשבתי כך, כי עוזי היה זן נדיר של חולם שידע להגשים, וזה משהו שאפשר להעביר הלאה לדורות הבאים. להבין שאפשר להצליח בכל דבר אם מסורים מספיק למטרה".

וזה עזר?
"בהחלט. זה דיבר לעוזי. אז במשך שנתיים הוא ישב עם דני דור והכתיב לו את סיפור חייו, כי כבר לא היה יכול לכתוב בעצמו".

והוא נפטר ממש עם סיום הכתיבה?
"שבוע אחרי. הוא חזר מהאירוע בגן החיות, אני יצאתי עם הכלב, וכשחזרתי מצאתי אותו על הרצפה. זה מדהים, כי אני והמזכירה שלו דיברנו על זה שהוא ידע כנראה מה עומד לקרות. ממש לפני מותו הוא עשה קניות מאוד גדולות לבית, שהספיקו כמעט לשנה. כאילו הוא תכנן את זה, כמו כל דבר אחר שעשה בחייו".