טביב ואוחנה. צילום: ראובן שוורץ

אלי טביב מאלי אוחנה 

יש רשימה ארוכה ומכובדת של אנשים שאלי טביב הצליח לדרוך עליהם לאורך הקריירה שלו כבעלים. זה כמעט הפך להיות אג'נדה אצל האיש שלא ראה ולא רואה אף אחד ממטר. אבל אם יש מישהו שנדמה היה לו, אפילו לאוחנה עצמו, שיש לו חסינות דיפלומטית אצל האיש מקו כפר סבא-מיאמי, זה הסמל הגדול של בית"ר.

קיץ שלם טביב התעמר באוחנה והפך אותו לחסר אונים, ולא פחות גרוע מזה, הוא ניסה לדחוק אותו לפינה כדי שירים ידיים ויתפטר. אוחנה, נזכיר, לא ביקש, לא דחף, ולא ניסה בשום בשלב לפני שהגיע לבית"ר לתפור לעצמו את חליפת נציג הבעלים. טביב היה זה שנזקק למישהו שייקח ממנו את זכויות הניהול כדי לרצות את ההתאחדות לכדורגל. אוחנה תמיד הקפיד על גילוי נאות כשדיבר על טביב והגדיר אותו "חבר שלי".

מה שהוא קיבל בסוף זה חבר שמנסה להרוס לו את הקריירה, את הפרנסה ואת השם והמוניטין שצבר במשך ארבעה עשורים. כל זה היום לא רלוונטי ולא מעניין כי טביב לא כאן ואוחנה כן. אבל מצד שני, לאוחנה יש עילה לא רעה לתביעה נוכח שיער השיבה שאלי טביב גרם לתסרוקת של המדינה, שהפכה להיות אייקון ואפילו הספיקה לנפק קמפיין בלתי נשכח לשמפו.

הפועל קטמון מאבירם ברוכיאן  

זכותו של כל מועדון כדורגל לוותר על שחקן, ויהיה זה הגדול ביותר, ומה שריאל מדריד עשתה עם כריסטיאנו רונאלדו זו הדוגמה הטובה ביותר. לא תמצאו כנראה בכל הכדורגל הישראלי קבוצה נקיית כפיים כמו הפועל קטמון, וההחלטה להיפרד מברוכיאן, עם כל הצער שבדבר, היא לגיטימית. אבל למי שמתהדר בדרך אחרת שהוא מנסה להנחיל בביצה הטובענית של הכדורגל הישראלי, היה עדיף אם זה היה נעשה בצורה קצת יותר מכובדת.

אחרי הכול, לברוכיאן יש לא מעט זכויות בעובדה שקטמון היא היום מועדון הכדורגל השני בחשיבותו בירושלים, ואין זה עניין של מה בכך. הנימוק שלפיו ברוכיאן מעבר לשיאו עוד עשוי להתקבל בהבנה (וגם על זה יש מחלוקת), אך העובדה שבקטמון החליטו לוותר עליו בגלל הדומיננטיות שלו, הכריזמה והעובדה שחדר ההלבשה נסחף אחריו, היא פתטית. כל מועדון היה שמח לדמות כמו ברוכיאן בחדר ההלבשה, בדיוק כמו שכל מועדון היה זורק אותו לכל הרוחות אחרי פרשיות ההימורים שבהן הסתבך. לכו תדעו, אולי בסוף נגלה שקטמון היא בסך הכול מועדון כדורגל ישראלי על אף העובדה שהיא משב רוח מרענן.    

בני בן זקן מעידן ורד  

גמר גביע המדינה, 9 במאי 2018. עידן ורד על הספסל. למה? כי אלי טביב החליט. אבל לא טביב צריך לבקש סליחה מהשחקן הכי חשוב של בית"ר. המאמן שלה צריך לעשות את זה, כי ההבדל בין פקיד לאוטוריטה הוא להגיד לבעל הבית במקרה הזה: "ההמלצה שלך נדחית על הסף".

בן זקן וורד. צילום: עוז מועלם

יכול היה בן זקן לצאת הכי גדול בעולם, להתעלם מטביב ולשים סוף לתיאטרון הבובות של הבעלים, שבו שיחק תפקיד ראשי; לזכות בגביע ולצאת מטדי כסיפור סינדרלה מהגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי. במקום זה בן זקן התכופף, הפסיד אפשרות להמשיך בבית"ר לפחות עונה נוספת, ולעד הוא ייזכר כרב משרתים בבית וגן ולא כמאמן שהשפיע במשהו.

ב־1979 הגיע לבית"ר מאמן, שמעון שנהר ז"ל, מהפועל עכו, והתגובות למינויו היו נלעגות כי חשבו שזה תפקיד שגדול עליו בכמה מידות. שנהר לא עשה חשבון לאף אחד, זכה בגביע ונכתב בהיסטוריה הבית"רית כאייקון. בן זקן היה צריך לקחת את המקרה הזה ולעשות העתק־הדבק. במקום זה הוא יצטרך לבדוק טוב טוב מתי תהיה הפעם הבאה, אם בכלל, שיקבל לידיו מפתחות של מועדון גדול

עודד קטש מיותם הלפרין 

חצי גמר גביע המדינה. עודד קטש מייבש את יותם הלפרין משחק שלם. החלטה הגיונית נוכח העובדה שהלפרין היה בכושר משחק מזעזע שאינו מעיד בכלום על הקריירה המפוארת שלו. החלטה טיפשית נוכח העובדה שכל מאמן היה שמח אילו הלפרין בצד שלו במאני טיים

 קטש והלפרין. צילום: אוהד צויגנברג ואלכס קולומויסקי

סביר שהלפרין אינו נושא איתו את הצלקת מהמשחק ההוא בפברואר, שכן אם היה נתקע על זה כנראה המינוי שלו ליד ימינו של קטש בעונה הקרובה לא היה מחזיק מעמד אפילו שעתיים. יכול להיות שהפועל היתה מפסידה לחולון גם עם הלפרין. זה לא המקרה של ורד וגמר הגביע של שחקן שיכול לעשות את ההבדל. זה כן המקרה שבו קטש, שהיה אייקון יותר גדול מהלפרין, היה צריך להבין שהיה צריך להכניס את קפטן הפועל לחדר לפני המשחק ולהסביר לו שהוא לא בונה עליו

יוסי סאסי מאוהדי הפועל 

העולם התקדם לאינסטגרם ולווטסאפ, יש בירושלים רכבת קלה, ואינספור חידושים והמצאות גורמים לכולנו לא לעמוד בקצב. אבל נראה שיש כמה דברים שלא ישתנו לעולם: נבחרת ישראל לא תגיע למונדיאל, בנימין נתניהו היה ויהיה ראש הממשלה, ויוסי סאסי ימשיך להיות בעל הבית של הפועל

יוסי סאסי. צילום: שלומי כהן

לא ברור מה סאסי רוצה. גם לא בטוח שהוא עצמו מצליח להיות עקבי בנוגע לסדר העדיפויות שלו. אבל מה שבטוח הוא שהפועל ירושלים בדרך להיות כמו מועדונים רבים שנמחקו מהמפה, סטייל שמשון תל אביב, צפרירים חולון והפועל יהוד

סאסי כבר הפך מזמן את הפועל ממועדון שיש לו מגרש אימונים למגרש אימונים שיש לו מועדון כדורגל, אז במקום שהוא ידאג שמישהו ייקח ממנו את מה שנשאר מהפועל ויחזיר אותה לתודעה, הוא דאג שדובי גולדברג ייקח את מחלקת הנוער והמגרשים ויהפוך אותם לפנינה. אין כאן טרוניה כלפי גולדברג. העבודה שלו מבורכת, אבל את מה שהוא עושה בנוער סאסי היה צריך לעשות בבוגרים.

אם מישל דיין יכול (ואין ראוי ממנו) להחיות מחדש את מחלקת הנוער של הפועל, יכול היה סאסי להטיל עליו את מלאכת ההחייאה של הקבוצה הבוגרת. אבל עיזבו, זה לא חשוב. מה שחשוב זה שהמגרש בקרית יובל והקייס מול השופט התורן בתביעה של שיכון ובינוי ישתכנעו שיש בקרית יובל מועדון שוקק חיים גם כשהקבוצה הבוגרת כבר מתה מזמן

אנתוני וארן מהצעירה 

הסרטון המזעזע שרץ ברשת שבו אנתוני וארן וחבריו עשו מה שעשו עם צעירה הוא ללא שום אחריות פלילית מסתבר, בייחוד אחרי שאותה צעירה הבהירה ששום דבר לא נעשה בכפייה. אבל הגיע הזמן שמישהו במדינת ישראל בכלל ובכדורגל הישראלי בפרט יבין שמערכת החוקים שחלה על ספורטאים, שהם אנשי ציבור לכל דבר ועניין, היא לא רק מה שכתוב בספר החוקים של המדינה כי הם מחויבים גם למוסריות וגם לשמש דוגמה טובה. אם וארן רוצה ליהנות מהפרסום, התהילה, הכסף ושאר ההטבות החברתיות והחומריות שמקבל כוכב כדורגל, תפדל.

אנתוניו וארן. צילום: ראובן שוורץ

במקביל לזה הוא גם צריך לזכור שהוא מודל לחיקוי לנערים וילדים וגם לנערות וילדות. אז נכון, וארן התנצל והכה על חטא ומודה ועוזב ירוחם, אבל טוב היה אם למילים שלו, שאנחנו בטוחים שהיו כנות, היה מתווסף גם איזה מעשה חברתי, למשל הרצאה בבתי ספר תיכון על למה המעשה המטופש שעשה ותועד הוא דבר שאסור בתכלית (בדגש על כך שאסור לעשות אותו ולא על הבדיחה הנלוזה שהדבר הכי גרוע היה שהמעשה הזה תועד). 

משרד הכרטיסים לאן מאוהדי בית"ר והפועל חיפה

גמר הגביע הוא חגיגה של כדורגל, אבל כמו כל דבר בענף הזה, תמיד יהיה מישהו שיהרוס את החגיגה. לא ברור עד עכשיו למה אוהדי בית"ר היו צריכים להזיע מול מסכי המחשב שעות ארוכות רק כדי לגלות שמספרם בתור הוא 8,000 אחרי שהם שמו את כל סדר היום שלהם בצד כדי בסך הכול להשיג כרטיס למשחק כדורגל. ב

אוהדי בית"ר. צילום: עוז מעולם

חיים כמו בכדורגל יש לפעמים צדק פואטי, ופארסת הכרטיסים במשחק בטדי של ישראל מול ארגנטינה, שהוכח שחלוקת הכרטיסים בו היתה כמו במדינות עולם שלישי והגדירה מחדש את המונח קומבינה, עשתה צדק במובן זה שמסי ושות' לא הגיעו בסוף לירושלים. לפחות אוהדי בית"ר שנמנע מהם להגיע למשחק הרוויחו. אנחנו מבינים שיש מספר מקומות מוגבל ואי אפשר לרצות את כולם, אבל הורים לילדים וחיילים שעברו את חוויית הכרטיסים של הגמר, בפעם הבאה אפילו לא ינסו להשיג כרטיס, וההפסד כולו שלנו.     

בית"ר נורדיה מויקטור גניש

ויקטור גניש זה שם שרובכם לא מכירים או לא מזהים. מאמן מהליגות הנמוכות שעל פי רוב מוביל את הקבוצות שלו לאן שמצופה ומחכה שיגיע היום שמישהו בלאומית או בליגת העל ייתן לו הזדמנות להוכיח שהוא שייך לליגה של הגדולים. אותו גניש הגיע באמצע העונה שעברה לבית"ר נורדיה כשלכל מי שמשתייך לקבוצת האוהדים הצהובה יש רק מטרה אחת, להישאר בליגה א' דרום. אבל גניש חלם קצת יותר בגדול והוביל את נורדיה עד למשחקי הפלייאוף נגד מכבי יפו, מרחק נגיעה ממבחני העלייה ללאומית, אולי, תיאורטית, אפילו יותר מזה.

עם סיום העונה, כשגניש הבין שמושכים אותו באף בגלל ענייני תקציב, הרומן הזה נגמר. גניש לא אמר מאז מילה אחת רעה על נורדיה, אבל הקפיד לרמוז ש"אם מישהו רוצה לדעת למה אני לא בנורדיה שישאל אותם". הרבה דברים רצו לשנות בנורדיה כשהקימו את היענו אלטרנטיבה לבית"ר ירושלים. ההתנהלות מול גניש הזכירה שלפעמים גם האנשים היקרים בקבוצה של האוהד שאנן סטריט מתנהגים בול כמו, נו, ההוא, אלי טביב.