להשאיר את הכעסים מאחור

אסון הגז בגילה

בשעה אחת בלילה של חודש ינואר 2014 הרעיד פיצוץ עז את הבניין ברחוב שבתאי הנגבי 65 בשכונת גילה. התוצאה: ארבעה הרוגים ועשרות ניצולים, שמאותו הרגע השתנו חייהם לגמרי. הוא יצאו מהבניין ההרוס באותו הלילה וחזרו אליו רק כעבור שלוש וחצי שנים.

אסון הגז. צילום: אוהד צויגנברג

אירועי האסון התחילו כמה שעות קודם לכן, כשדיירי הבניין הריחו ריח גז חריף. הם התקשרו לחברת סופרגז, אליה היו מנויים, והתריעו על המפגע. בשעה עשר בלילה הגיע טכנאי וכעבור 20 דקות חזר על עקבותיו. ריח הגז לא אותר והוא עדכן את החברה לשלוח טכנאי בשעת בוקר, כדי שימשיך ויחפש

לאחר חצות שוב התקשרו הדיירים אל החברה והתלוננו. זמן קצר לאחר מכן ארע הפיצוץ

האסון הכבד שנפל על שכונת גילה ועל העיר כולה סירב במשך שנים לרדת מסדר היום בעיקר בשל מסכת ייסורים אותה עברו הדיירים - 12 משפחות שבתיהם נהרסו כליל

הם נאלצו לשכור דירות ולהמשיך לשלם ארנונה ומשכנתאות עבור הבתים בהם כבר לא גרו, וכל זאת עם כספי פיצויים שהספיקו להם לחודשים בודדים בלבד. הם חיכו במשך למעלה משנה וחצי כשתיק החקירה עבר ככדור פינג־פונג בין המשטרה לפרקליטות ולבסוף, כשכבר הגיע למשפט, ראו כיצד העירייה וחברת הגז מנסות להטיל את האחריות על שיפוץ הבניין כל אחת על השנייה

שלוש וחצי שנים גרו דיירי הבניין בפתרונות חלופיים, מטלטלים עם חפציהם בין בתים עד שלפני שנה הושלמה הבנייה והם יכלו לחזור לבתיהם.

יהודה רחמים, שביתו היה אחד מהבתים שנהרסו באסון, הקדיש את השנה האחרונה מאז שב לביתו כדי לשחרר את הכעס ולהשאיר אותו מאחוריו. "אנחנו חזרנו וטוב לנו", הוא אומר השבוע. "הבית פיקס והיתה לנו שנה מצויינת. אני שם את הכעסים בצד, את התקופה הרעה אני בוחר להשאיר מאחור. לפני שחזרנו לבית כעסנו על כל העולם ועכשיו יש בנו רק הכרת הטוב כלפי כל מי שליווה אותנו בתהליך, כלפי מי שעזר לנו. המצב יכול היה להיות יותר גרוע".

קשה לסלוח על ההשקעה הדלה בזיכרון

אסון ורסאי

700 אורחים הגיעו לחגוג עם קרן ואסף דרור את יום חתונתם בליל ה־24 במאי 2001. סמוך לשעה אחת עשרה, כשרחבת הריקודים הייתה מלאה בחברים ובני משפחה, קרסה רצפת אולם האירועים ורסאי בשכונת תלפיות, מפילה יחד איתה מאות מהאנשים שגדשו את הרחבה

אסון ורסאי. צילום: רובי מקובר

הנפילה עבור רבים מהם הייתה קטלנית, מהקומה השלישית בה היה האולם ועד לקומת המרתף. תוך דקות הפך המקום לזירת אירוע רב נפגעים שנוהל על ידי פיקוד העורף ושירותי הכבאות אשר במשך שעות וימים חיפשו אחר ניצולים תחת ההריסות. הקורבנות פונו לבתי החולים על ידי מאה אמבולנסים ותוך זמן קצר התגלה גודל האסון: 23 הרוגים ומאות פצועים בגוף ובנפש.

בעקבות האירוע שנתפס כולו בעדשת המצלמה ושודר ללא הרף בערוצי הטלוויזיה בארץ ובעולם, נחקק חוק סיוע לנפגעי האסון בכנסת וכן הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לדון בבטיחות מבנים

שלוש שנים לאחר האסון הורשעו שלושת בעלי האולם בגרימת מוות ברשלנות וחבלה ברשלנות ונגזרו עליהם שנתיים וחצי של מאסר בפועל. גם מהנדסי המבנה נמצאו אשמים בגרימת מוות ברשלנות ונשלחו לריצוי של 22 חודשי מאסר. העונש הכבד ביותר, ארבע שנים, הוטל על אלי רון, ממציא שיטת הפל־קל - שיטת בנייה בה נעשה שימוש באולם ונמצאה כלא בטוחה במקרים מסוימים

במשך שנים נאבקו בני משפחות הפצועים וההרוגים במסגרת בתי משפט ברשויות השונות על מנת לקבוע כיצד לחשב את גובה הפיצויים לכל אדם. לאחר מכן יצאו הקורבנות למאבק נוסף על מנת למצוא את מי לחייב בפיצויים.

בני משפחת כהן, הוריה של שונית ז"ל שנהרגה באסון, מספרים בעיקר על אכזבה קשה מהרשויות, מדי שנה משקיעים פחות ופחות בתחזוקת האנדרטה ובטקסי זכרון ליקיריהם. "יש תחושה שהם מחפשים רק הד תקשורתי", אומר אבי, אביה של שונית. "יש משפחות שעבורן הגיחה השנתית לאנדרטה היא טכניקת הישרדות. עבורינו כמשפחת כהנים, שלא יכולה להיכנס להר המנוחות, זה מקום שאנחנו יכולים להרגיש בו קרובים. למרות שברור שזה רק עץ ואבן. לא ביקשנו הרבה - רק כמה דגלים, בקבוק מים וזרי פרחים".

"רצח וסליחה לא נפגשים"

פרשת הזוג מעוז

לפני כשבע שנים התרחשה אחת מפרשות הרצח המזעזעות בתולדות המדינה, כשבני הזוג נח ונורית מעוז נרצחו על ידי בנם דניאל. כחודש וחצי לאחר המקרה הוגש כתב אישום נגדו על פיו הוא נקלע לחובות של מאות אלפי שקלים עקב הימורים במועדוני קלפים ולכן החליט לרצוח את הוריו כדי לזכות בכספי הירושה.

ניר מעוז. צילום: אלכס קולומויסקי

מכתב האישום עולה כי בערב הרצח נסע דניאל מביתו בתל אביב לבית הוריו ברמות, בסמוך לשעה אחת עשרה בלילה. הוא נטל סכין מטבח עם אורך להב של כ־18 סנטימטרים, ניגש לעבר אביו שהיה בסלון הבית ודקר אותו מספר פעמים בכל חלקי גופות. האב ניסה להיאבק בבנו וצעק לאשתו נורית להזעיק משטרה. האם, ששהתה בחדר השינה בקומה העליונה, מיהרה לרדת לסלון, אז ניגש אליה בנה ודקר אותה מספר פעמים תוך שהיא נאבקת בו וזועקת לעזרה.

כמה ימים לאחר מכן נעצר בנם דניאל וביולי 2013 הרשיע אותו בית המשפט המחוזי בירושלים ברצח הוריו וגזר עליו שני מאסרי עולם מצטברים וחמש שנות מאסר נוספות על השמדת ראיות.

הפרשה לא הסתיימה כאן: ב־2012 זייף דניאל מכתב לשופטים שדנו בתיק הרצח, שבו התחזה לשכן של הוריו בשכונת רמות במכתב שנשלח באמצעות אסיר שהשתחרר בו נטען כי הרוצח הוא לא אחר מאשר אחיו התאום ניר. בפברואר האחרון הוא הורשע בפעם השנייה, על פי הודאתו בעבירה של בידוי ראיות ואף שלח לאחיו, ניר, מכתב ארוך בו הוא מתנצל על מעשיו ולוקח אחריות עליהם. ביוני נקבע כי הוא ירצה, בנוסף לשני מאסרי העולם שכבר נגזרו עליו, עוד 15 חודשי מאסר, על כך שניסה להפיל את הרצח על אחיו ניר

"רצח וסליחה הן מילים שלא נפגשות", סיכם השבוע ניר מעוז את תחושותיו לגבי הרצח המזעזע.

"הלב לא יכול לסלוח"

אסון הר הרצל

סגן הילה בצלאל ז"ל בת ה־21 נהרגה במהלך החזרות לטקס המשואות המרכזי בהר הרצל ב־2012 בו היא השתתפה כדגלנית מחיל הרפואה. עמה נפצעו שישה חיילים, לאחר שגשר התאורה שהקיף את הרחבה התמוטט עליהם.

סיגלית בצלאלי. צילום: עמית שאבי

לפני כשנה וחצי גזר בית המשפט על טאימורז ליאונידזה, מנהל תפעול בחברת "עיצוב במה", שבעה חודשי מאסר בפועל ופיצוי למשפחתה של בצלאלי ולנפגעים הנוספים באירוע, בסכום של 9,000 שקלים. אלעד לביא, סמנכ"ל התפעול בחברה, נידון לשישה חודשי מאסר בפועל ולתשלום פיצוי בסכום זהה. מנכ"ל החברה דורון לביא, זוכה

בנוסף, הורשעה החברה שהפיקה את טקס הדלקת המשואות בהר הרצל בגרימת מוות ברשלנות וחבלה ברשלנות, והוטל עליה לשלם פיצויים בסכום של 120 אלף שקל

ביוני גזר בית משפט השלום בעיר את גזר הדין של יצחק צוקר ואורן ורשבסקי, יועץ הבטיחות והמהנדס של אותו הטקס. למרות שהשניים הורשעו בגרימת מותה של בצלאלי, השופט אוהד גורדון גזר עליהם עונשים קלים - ורשבסקי נידון ל־400 שעות לתועלת הציבור וצוקר לארבעה חודשי עבודות שירות. לפני כשבועיים הפרקליטות ערערה על קלות העונש ודרשה להחמירו

הילה בצלאלי ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה

סיגלית בצלאלי, אמה של הילה ז"ל, מצהירה השבוע כי אינה יכולה למחול. "הלב לא יכול לסלוח כי הילה שלנו איננה בגלל שאנשים התרשלו בצורה הכי חמורה שאפשר לחשוב עליה", היא אומרת ומתייחסת למשפט המתנהל נגד המעורבים באסון. "אני מלווה את המשפט הזה המון שנים, מהימים הראשונים שעצרו את האשמים. לא פספסתי שום פרט ולצערי המחילה שלהם לא תעזור. הסתכלתי להם בעיניים ואמרתי 'קומו ותגידו סליחה טעינו, כשלנו'. אני לא מרגישה צורך לסלוח להם, הם צריכים לקבל את העונש המגיע להם, על מנת שיבינו אחרים כי צריכים להוציא את הרשלנות מהחברה שלנו".

"זה מעבר ליכולת להחליט האם לסלוח"

פרשת אסון ההדברה

ביום אחד בשנת 2014 השתנו חייה של משפחת גרוס משכונת גבעת מרדכי בעיר, כששניים מארבעת ילדיהם נפטרו באופן טרגי לאחר שנחשפו לחומרי הדברה שהושארו בביתם על ידי בעל מקצוע. האירוע הקשה הכה את העיר בתדהמה, במיוחד עם פרסום תמונותיהן של הבנות  אביגיל בת הארבע ויעל בת השנה וחצי שלא שרדו את האסון

אביגיל ויעל ז"ל. צילום: פרטי

על פי כתב האישום שהוגש כנגד המדביר במסגרת הסדר טיעון (במסגרתו הודה בהריגה) הוא הוזמן על ידי המשפחה לבצע פעולות הדברה בדירה. המדביר השאיר את חומר ההדברה, חומר חקלאי ברעילות גבוהה, בחדר סגור. הוא אטם את דלת החדר, את החלון ואפילו את המנעול באמצעות סרט דביק, אך למרות זאת כעבור יומיים הובלו בני משפחת גרוס, שני ההורים וארבעת ילדיהם, לבית החולים שערי צדק לאחר שהורעלו כתוצאה מחשיפה לחומר

בנות המשפחה לא שרדו את האסון ושני אחיהם, שנותרו אושפזו למשך זמן ממושך, נזקקו לטיפול רפואי. על המדביר באסון נגזרו שלוש שנות מאסר והוא חויב בתשלום פיצויים של 200 אלף שקלים למשפחה

"אף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלה 'האם אני סולח?'", אומר השבוע שימי גרוס, אביהן של אביגיל ויעל ז"ל. "זאת שאלה גדולה מדי. המקרה הוא כל כך טרגי שאני חושב שזה מעבר ליכולת שלנו להחליט האם אנחנו סולחים עליו". 

גרוס, שמאז המקרה הספיק להקים ארגון חסד לזכרן של שתי בנותיו ולהרחיב את משפחתו בבן ובת חדשים שבאו לעולם, מסביר כי כבר לאחר המקרה קיבלו הוא ואישתו החלטה. "פחות להתרכז באשמים ובהאשמות, לא לשאול למה דווקא אנחנו. להשתדל להמשיך הלאה ולחפש את הטוב", הוא אומר. "לא לשקוע בייאוש בחסרון והחידלון. ביהדות יש משפט שאומר 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו' וזה בעצם המקבילה העתיקה ל'תחשוב טוב, יהיה טוב'. המשמעות היא שהרבה תלוי בהחלטה של אדם. מי שמסתכל קדימה, לא דורך במקום ונשאר אופטימי, יגיע למקום הטוב, גם אם הדרך לשם קשה. אנחנו עושים את ההשתדלות להגיע לשם, בחרנו להשקיע פחות את חיינו ברדיפה ובחיפוש אחר אשמים".

"אין בי מחילה למי שהוביל את ילדתי למותה"

האסון בנחל צפית

בחודש אפריל יצאו תלמידי המכינה הקדם צבאית בני ציון בתל אביב, ומועמדים ללימודים במכינה, לטיול גיבוש בנחל צפית. בדרכם הם נקלעו לשיטפון – שהסתיים באסון נורא. חלק מהנערים נסחפו ממדרגה גבוהה וככל הנראה נפגעו מהנפילה. תשע נערות ונער אחד נמצאו במהלך החיפושים ללא רוח חיים, בין הנספים, אלה אור ז"ל ממעלה אדומים ומעיין ברהום ויעל סדן ז"ל תושבות העיר

יעל סדן ז"ל

מיד לאחר האירוע המשטרה פתחה בחקירה ולמחרת נעצרו שני אנשי צוות מהמכינה, אביב ברדיצ'ב, שהיה המדריך האחראי על הטיול, ויובל כאהן, ראש המכינה. ברדיצ'ב נחקר באזהרה בחשד להריגה וכאהן נחקר באזהרה בחשד לגרימת מוות ברשלנות. שבוע לאחר האירוע הודיע כאהן על התפטרותו מהמכינה.

החקירה העלתה כי הטיול אמור היה להתקיים תחילה בנחל צאלים והקבוצה אף הייתה אמורה לישון בחניון, אולם בשל מזג האוויר הסוער המשטרה סגרה חלקים מהמסלול והוא  הועבר לנחל צפית. לאחר שהחניכים בילו את הלילה בחוות הגמלים בעין תמר, הוחלט לקיים את הטיול בשני מסלולים - נחל תמר ונחל צפית. אל נחל צפית הגיעה הקבוצה באזור השעה 12:45, חצי שעה לפני בו השיטפון לאזור. לפי המלצות המשטרה, ברדיצ'ב, שהחליט לשנות את מסלול הטיול יואשם בהריגה, ואילו מנהל המכינה יואשם בגרימת מוות ברשלנות

שרון סדן אמא של יעל ז"ל טוענת השבוע כי אין בה מחילה. "חונכתי לסלוח ותמיד לנסות להבין ולרחם על הצד הפוגע, אמונתי היא שלמען ה'אני הבריא שלי', המחילה היא הריפוי הפנימי. אך כשלא אפשרי לרפא ואין מקום לנסות להבין את הגורמים למות ילדתי, אהובתי ועולמי, אין בי מחילה", היא אומרת. "לא לצוות המכינה שהוביל את ילדתי אל מותה ולא לכל המערכת שתחת אחריותה האסון הזה התרחש, אני משאירה להם את חשבון הנפש עם מצפונם".