משה לוי. צילום: רפי קוץ

היא שכאשר פתחתי את הבר שלי רציתי לקרוא למקום שלי ברבור", מספר משה לוי, בעליו של הבר המיתולוגי משכונת נחלאות - ה'סלואו משה', שאירח בין כתליו אינספור צעירים, סטודנטים ולא מעט סלבריטאים מקומיים וכעת נמצא רגע לפני סגירה. "אהבתי את השם הזה, וכשחתמתי על החוזה של המקום כתבתי שכך הוא ייקרא. אבל אז בא אלי חבר טוב ושאל אותי מה דעתי על השם סלואו משה. שאלתי אותו מה זה קשור, והוא השיב לי שזה גם גימיק על השם שלי וגם למען האמת ממש מתאים לי, כי אני כל החיים שלי הייתי מאוד סלואו, כזה שלוקח את החיים לאט ולא ממהר לשום מקום".

לוקח את הזמן

אומרים שזוגות שנשואים שנים רבות מתחילים להידמות זה לזה. לא ראיתי מעולם את אביבה - רעייתו של משה, וכנראה גם אף אחד מהקבועים בבר שלו לא ראה אותה מעולם. אבל אחרי 20 שנה של ניהול הבר שלו ברחוב ניסים בכר, הדמיון בין משה לוי לבר שלו מדהים. השלווה, האיטיות, לקחת את הזמן, משיכת המילים הארוכה מאין כמוה, הרגשת הקיבעון העל זמני, האלבום 'האישה שאיתי' של דייוויד ברוזה שנמצא מעל הבר כאילו רק כרגע הורידו אותו מהפטיפון, ואן מוריסון ברמקולים, וברז הבירה העתיק שמשמש כיום לנטילת ידיים ביציאה מחדר השירותים

עד כמה ותיק סלואו משה? עד כדי כך שמשה לוי לא זוכר אם המקום נפתח ב־1988 או 89' ומודה כי הוא מתווכח על כך עם רעייתו. הוא ותיק עד כדי כך שאם היה נשאר פעיל רק עוד שנה־שנתיים היו יושבים בו ילדיהם של הסטודנטים שבילו בו בסוף שנות ה־90 ותלו בו מודעות 'מחפשים שותף לא מעשן לדירה בנחלאות', בדיוק כמו הסטודנטית הצעירה שתולה בזמן הראיון מודעה במקום פנוי על לוח המודעות המקומי

הבר. הבר. הכול החל בגלל פריצת הדיסק בגב. צילום: רפי קוץ

לא בטוח שאותה סטודנטית צעירה יודעת שבעוד כשבועיים המקום יסגור את שעריו לנצח ומשה לוי יעבור לבית קפה קטן שיקרא לו כרגע 'הנרקיס־טרומפלדור', גם כדי שאנשים יידעו לאן להגיע, וגם מכיוון שאסור לו להשתמש בשם 'סלואו משה' בגלל תביעות משפטיות שמתנהלות נגדו בימים אלה, תביעות שאפילו הצל שלהן מעל ראשו לא גורם ללוי לאבד את עשתונותיו ולחרוג מההרגל רב השנים שלו לקבל את החיים כפשוטם ובאיטיות רבה ככל האפשר

קשה בעסקים קל בבר

"חליתי בסרטן לפני כמה שנים", הוא מספר בשוויון נפש ובהשלמה. "זה היה חמור מאוד וממש עמדתי למות. קיבלתי גם טיפולים איומים שגרמו לי לרצות למות. בסוף יצאתי מזה אבל הייתי חלש מאוד. אז לקחתי שותף, מישהו שהכרתי, שהשקיע כסף ושיפץ אבל גם רצה לשנות את האופי של מקום". 

ומה קרה?
"הוא לא הבין שאי אפשר לשנות אופי של מקום. מקום זה כמו בן אדם. אתה לא יכול לשנות את האופי שלו. את האופי שלך אפשר לשנות? לא. אז הסתכסכנו והחלטנו שננהל את המקום שנה אני ושנה הוא. הוא רצה לקחת את השנה הראשונה ואני הסכמתי כי הייתי נורא חולה, אבל אחרי חודש הוא כבר הבין שהמקום הוא בעצם אני, כי היו מגיעים הלקוחות ושואלים איפה משה ולאט־לאט הפסיקו להגיע".

לאט לאט?
"הכול כאן לאט לאט". 

אז מה קרה אחר כך?
"הסתבכתי בחובות, המון חובות, יותר מ־200 אלף שקל שאין לי מאיפה להחזיר. פתאום גם אקו"ם קפצו על העגלה ותובעים ממני כסף. ממני הם תובעים, אחרי שכל כך הרבה אומנים הופיעו כאן והתקדמו דרך המקום שלי? לפי דעתי אני צריך לקבל מהם כסף".

אז מה יהיה במקום החדש?
"זה יהיה מקום קטן שיגיש אוכל פשוט כמו בורקסים וקישים וקפה, ויהיה פתוח רק במהלך היום".

ומי יעבוד שם?
"אין לי כסף לשלם לעובדים, לצערי. אני מאושר שאני מצליח לשלם את מה שאני חייב לעובדים שלי כאן".

עוזב את העיר עבור אף אחד

מעבר לבר עומד אחד המפוטרים הטריים של הסלואו משה, רון לוי בן ה־28, במקרה גם בנו של משה שישוב אחרי סגירת הבר ללימודי חשמל במכללת רופין. למשה לוי בן ה־65 יש גם בת בשם מעיין שמתגוררת בתל אביב. "בקרוב נעבור גם אנחנו למרכז", הוא אומר, "להיות קרוב לים. מספיק לי להיות כאן, רוצה לשנות אווירה".

לוי. "רוצה לשנות אווירה". צילום: רפי קוץ

אבל אתה פותח מקום חדש.
"זה בשביל שיהיה לי מה לעשות וגם קצת פרנסה עד שנעבור. עכשיו אני גר שם ממש על יד בדירה שכורה". 

אז זהו, אתה עוזב כמו כולם ורואה את ירושלים מתחרדת?
"אני רוצה להזכיר לך שהחילונים הם עדיין הרוב כאן בעיר. חבל שזה לא בא לידי ביטוי בבחירות. יש צ'אנס לירושלים רק אם נאמין ונעמוד על שלנו. אנחנו עדיין רבים יותר מהדתיים וחייבים לעמוד על זכויותינו". 

יותר מכוער מדובי גל

איך קורה שבן אדם בן 45, בלי ניסיון בתחום, פותח בר?
האמת? רציתי למשוך נשים. כל החיים שלי הרגשתי מכוער. הילדים היו צוחקים עלי כשהייתי קטן. גם אני חשבתי ככה למען האמת. לפני שעשיתי ניתוח אף חשבתי ברצינות שאני יותר מכוער מדובי גל". 

אל תגזים.
"באמת. זה מה שחשבתי. ובגלל זה הייתי ביישן עם נשים. אתה מאמין שהייתי בתול עד גיל 27?"

ואיך לפתוח בר כבר ישנה את זה?
"היה בר שהייתי הולך אליו בכיכר החתולות, ותמיד הסתכלתי איך הבחורות שם מחבקות את הברמנים והבעלים ואני רציתי גם". 

אבל היית כבר נשוי.
"אז מה? אני מת על נשים. תביא לי גבר יפה תואר ואישה מכוערת, אני תמיד אבחר באישה". 

מה זה אומר?
"לא יודע מה זה אומר. מתחילות איתי נשים כל הזמן ואני לא נענה".

ושאר הזמן?
"כמו שאני אומר לאשתי שאם מישהו מהסדרות שהיא רואה בטלוויזיה והיא מתה עליו היה יוצא מהמסך, היא לא היתה שוכבת איתו?"

זה לא אותו דבר. מה היא אומרת?
"היא צוחקת עלי".

כאן נולדתי

את רעייתו אביבה לוי, שעובדת במכון ואן ליר, פגש משה לוי בניו יורק, שם התגורר מספר שנים, בעוד תחנה במסלול חיים ארוך, מפותל ובלתי סביר בעליל. "הייתי אח אמצעי במשפחה של שמונה נפשות ממוצא כורדי", הוא מספר. "כולם אנשים מאוד פשוטים ולא מתוחכמים מדי חוץ ממני. שאלתי את אימא שלי איך אני יצאתי ככה וחקרתי אותה ברצינות אם היא שכבה עם מישהו אחר ולא עם אבא שלי, כי הייתי מאוד שונה מהאחים שלי, עד היום בעצם, למרות שלא סיימתי אפילו כיתה ח'".

מה עשית?
"עבדתי במפעל לזכוכית שהיה פעם ברוממה. בצבא נפצעתי, ואחרי זה עבדתי על משאית בעבודת עפר. אחרי זה מצאתי את עצמי ביד יצחק בן צבי והייתי שם עשר שנים. האמת? כל מה שאני יודע למדתי שם. בהרצאות, בסרטים ובסיורים. עד אז כל מה שידעתי היה לקרוא עיתון ספורט ולשמוע מוזיקה בערבית. זו היתה תקופה נהדרת. נחשפתי למלא דברים. אפילו הלכתי לפרגוד ושמעתי ג'אז".

למה עזבת את יד בן צבי?
"הרעו לי את התנאים ולא רציתי להמשיך, אז נסעתי לאמריקה. עבדתי בשיפוצים, עשיתי טיולים. חזרתי לארץ ומיד חזרתי חזרה וקניתי לי לימוזינה להסעות. נדלקתי על זה כשראיתי את הסרט רוז". 

ואז התחתנת?
"כן, במועדון של אריס סאן שבדיוק יצא מהכלא וניגן בחתונה שלי ושל אביבה". 

סלואו משה זה רק לירושלמים

כשחזר לארץ נהג על מונית ועבד באגד עד שפרץ דיסק בגבו ולא היה יכול לנהוג יותר. "אז החלטתי לקחת את המקום הזה", הוא אומר ומביט סביבו. "זה היה בית קפה שלא הלך והבעלים מכר לי את זה מאוד בזול. האמת שגם לי לא הלך בכלל בהתחלה, עד שהחלטתי למכור כאן רק שתייה ולא אוכל ופתחתי רק בערב". 

קיבלת את האהבה שחיפשת?
"קיבלתי המון חום ואהבה. עד היום. הלקוחות נהדרים, סטודנטים, דתל"שים ושכנים טובים".

בטח היו תקופות קשות. האינתיפאדה למשל, כשאף אחד לא יצא מהבית. 
"דווקא אצלי היה מלא, כי אנשים אולי לא הלכו למרכז העיר אבל כאן זה ליד הבית שלהם והם היו חייבים לצאת קצת. דווקא בתקופה של האינתיפאדה מכרנו 15 חביות של 30 ליטר כל שבוע, כשבשבועות רגילים אנחנו מוכרים 6 של 20. אז פתחתי את סלואו משה בתל אביב".

איך זה היה?
"נפלתי שם חזק. אין ברירה. בעלים חייב להיות בעסק שלו, אחרת אתה לא ידוע מה הולך, ולא ידעתי מה קורה שם עד שזה נפל".

"אני לא מופתעת ששם לא הלך", מסבירה מעיין לוי בת ה־26, בתו של משה ששימשה מנהלת הבר מספר שנים. "עבדתי כאן כשלמדתי באוניברסיטה העברית. אני חושבת שהסוד של המקום הוא שאבא שלי מסתכל על המקום יותר כמו על בית ופחות כמו על עסק".

זה לא ממש טוב.
"מבחינת השיטות ודרכי הניהול שלו זה תמיד נשאר מאוד שכונתי. הוא סומך על לקוחות ועל העובדים ונותן חופש, ויש מי שמנצל את זה".

היו לכם שיחות על זה?
"לפעמים, אבל אין עם מי לדבר כי אבא שלי סטלן. אבל עם כל זה, מה שחשוב לזכור שלצד הקטע הזה הוא אדם נפלא שמגשים את החלומות שלו".

קנביס במקום אלכוהול

לאורך כל הפגישה לוי נוטל שאיפות ארוכות מסיגריות הקנביס שלו שהוא מגלגל בעצמו. "לקח זמן עד שאישרו לי את זה, אז הייתי משתמש באלכוהול להרגיע את הכאבים. עד שיום אחד משטרה תפסה אותי שיכור והסברתי להם שזה בגלל הסרטן".

הם קיבלו את זה?
"לא ממש, אבל אז הלכתי לרופאה שלי וסיפרתי לה מה קרה, ואין ספק שזה זירז את קבלת המרשמים לקנביס רפואי. אני כמובן לא משתמש כשאני נוהג באוטובוס".

אתה עדיין נוהג על אוטובוס?
"כמובן. כשאני בתקופה של מצוקה כלכלית אני עדיין מגיע לנהוג. הם גם מתקשרים אלי בזמנים של לחץ כמו בחגים למשל. בשבוע שעבר יכולת לראות אותי נוהג בקו 480".

אז כשתעבור לבת ים כבר תעשה את הכיוון ההפוך? 
"כנראה, אבל אני מקווה שאעשה את זה עם האוטובוס שלי. החלום שלי לקראת גיל 70 זה לקנות אוטובוס ולהפוך אותו לאוטובוס בוטיק ל־10 עד 15 אנשים ושגם אוכל לישון שם בעצמי. אני צריך מקום בשביל לזוז בו ממקום למקום". 

"נגמרו המיתולוגיות בירושלים"

כדי להבין קצת מי הוא משה לוי, שווה להתעמק בסיפור הבא. "היתה תקופה שרץ ב'סלואו משה' סיפור מכונן שמדגים הכי טוב את הבן אדם", מספר העיתונאי ג'קי לוי, אחד הלקוחות הקבועים במקום.

"בספטמבר 2001 משה לקח חופשה ראשונה מהבר ונסע לניו יורק. שתבין, הוא לא שמע אפילו על המתקפה על מגדלי התאומים כשהיה שם. אז חבר מהשכונה, נהג משאית, התקשר אליו וביקש אלטרנטור שעולה שם חצי מחיר. הוא קנה לו כמובן ועלה עם זה למטוס בחזרה לארץ. ראו אותו עם קופסה כזו גדולה חשודה ועם חוטי חשמל שהוא לא אפסן במזוודה, מיד התנפלו עליו שלוש גורילות והתחילו להכות אותו, והוא צורח להם שהוא לא לוחם ושיש לו פרופיל 21. יומיים הם ניסו לברר מה פירוש הצופן 'פרופיל 21' עד ששחררו אותו". 

מצחיק.
"אתה מבין? זה סיפור קלאסי של סורמאללו. זה בדיוק החומר שממנו קורצו מיתולוגיות. הוא היה מספר את זה כשחזר לכאן מניו יורק ובכל פעם מחדש כולם היו צוחקים. במיוחד נהג המשאית שבגללו זה קרה. חבל שהוא סוגר. נגמרו המיתולוגיות בירושלים".